Read First,Talk Laterhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=477332Death was the one who made me fall into eternal sleep. It was also the one who brought me back to lifeheCopyright 2026 Lindsey's Secrets. All Rights Reserved.Read First,Talk Laterhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=477332http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/32/73/47/477332/misc/11827328.jpgאז כן...http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=477332&blogcode=14163661<div align="right" dir="rtl"><p>בלוג הסיפורים ההכי לא פעיל בעולם היום יהיה לבלוג קצת אישי. בעיקרון זה פשוט כי אני חייבת לכתוב את זה ולהוציא את זה כבר אז...</p> <p>אני מאוד מודעת לעובדה שהחרא שלי לא מעניין אף אחד כרגע ושהכול דיי מטומטם וזה גם דיי הגיוני; אני לא בדיוק פעילה בבלוגים פה, אבל אני בטוחה שעפים פה מיליון פוסטים על המצב וכול אחד עם הרעיון שלו בשקל וחצי על איך לפתור אותו, כול אחד עם חצי מיליון תגובות בערך של עוד רעיונות בשקל וחצי וזה כבר שלושה שקלים אז אולי נוכל לקנות עם זה במבה, אבל תכלס חוץ מזה אין יותר מדי.</p> <p>בכל מקרה בערך מחמישי האחרון התחושות הישנות שלא הרגשתי כבר סביבות החודש חודש וחצי החלו מטפסות אליי בחזרה. אני מרגישה שבהרבה מובנים אני מתגלגלת לאחור קצת ואני לא יודעת אם אני מרוצה מזה. אני מרגישה קצת הרבה אבודה אף על פי שרק לאחרונה סוג של החלטתי מה לעשות עם עצמי בחצי השנה הקרובה. לא יודעת, הכול ממש ממש מוזר ומטומטם.</p> <p>אני חושבת שזה אפילו קשור למצב הזה, שכן רק אז התחלתי להרגיש ככה שוב. האהבה הראשונה שלי, אתם מבינים, הוא צנחן. ואני יודעת שהוא נכנס לעזה כמו כול החיילים המיסכינים האלה שנשלחו להגן עלינו כשכול מה שאנחנו, אנשי המרכז לפחוות, עושים, זה פשוט לרדת חמש-עשר דקות למקלט פעם עד שלוש (נגזים ארבע) ביום וחוזרים לשגרת חיינו. כול החברים שאני מכירה, כול האנשים... זה פשוט כל כך נורא, יותר קשה מנשוא, באמת. כל כך קיוויתי שלא תהיה כניסה קרקעית, אבל הנה. אין אין פשוט אם יקרה לעוד אנשים משהו בעוד שאנחנו פשוט עמדנו מנגד... זה אולי ישמע טיפשי אבל אני באמת לא אדע איך לסלוח לעצמי, שלא עשיתי יותר, שלא ניסיתי יותר, שלא... פאק. ואני יושבת / עומדת / שוכבת וחושבת "מה אפשר לעשות?!" ואולי זה הכי נורא, שבאמת אין לנו הרבה מה... אין!!! נוראי.</p> <p>יש גם את העניין של הביניים: אני מחכה עכשיו לספטמבר כדי להוזיז דברים לעתיד, ובינתיים אני פה, תקועה. אני והאקס שלי נפרדנו לפני כשלושה ארבעה חודשים בערך ובאמת סופסוף נראלי שאני מצליחה לצוף לאחר כול האבל עלינו כי באמת אהבתי אותו בלב שלם. והיום היה הדייט הראשון שלי אחרי הרבההה זמן והאמת?! בחור נחמד, אבל לא היה את זה... פשוט לא היה וזה קורה, אני מניחה. האמת זו הפעם הראשונה שזה קורה לי, אבל זה קורה. מה שבאמת הפריע לי זה שלאחר מכן דיברתי עם חברה קרובה ואיכשהו היא מגיעה איתי לתיאוריה שכול גבר בעולם "רק רוצה לזיין אותך". המחשבה הזו... תקראו לי תמימה, אבל באמת גורמת לי פשוט לרצות לבכות. עכשיו למי שבאמת קרא עד עכשיו והמדליה שלו בדואר אני מבקשת להדגיש שאני ממש לא תמימה וממש לא חלשה וממש לא חדשה בעולם הזה ואני באמת מודעת לכול החרא. ועם זאת, באמת שלא באמת נתקלתי בגבר ש"רק רוצה לזיין אותי" ולהמשיך הלאה בחייו. אני גם לא מבינה את זה... זה כל כך מכני ככה, מספק את הגוף, אבל לא את הנשמה... אז מה לעזאזל עשינו בזה, כפרה???? אני באמת פשוט לא מבינה... זה גרם לי לפקפק בהרבה דברים ומשום מה לקבל מעין תפיסה אפוקליפטית ומטומטמת כזו שלעולם לא יהיה שוב גבר נורמלי בחיי ולעולם לא תהיה שוב אהבה ואהיה לבד לנצח. שאולי היו לי את האהבות האמייות כבר בחיים ומה שהיה היה וזהו, עכשיו רק נותרתי בעולם של גברים שרוצים לזיין אותי. יה!!! עכשיו כמובן שאני לא באמת לבד, יש חברים ויש סוג של משפחה סוג של מתפקדת אבל זה לא אותו דבר. זה גם מעצבן אותי שהפכתי לבחורה שמתעסקת בזה כל כך... דיי נו באמת... קצת שקט מזה בבקשה... זה פשוט מצחיק אבל אני באמת מרגישה שחסר לי המשהו הזה. המשהו הזה של מערכת היחסים הזה... להיות עם בנאדם ולחלוק עמו הכול ולהיות הכי קרובה ולהרגיש שמישהו ממש מבין אותך, אכפת לו ממך בצורה קצת יותר מיוחדת, מנסה להלחים את חייו בשלך וליצור חיים יחד... אושר כזה בלתי מוסבר... מה שלא הרגשתי מאז שאני והאקס שלי נפרדנו... וכניק, אני לא אשקר גם הסקס חסר לי. עם זאת, זה ממש לא אומר שאני מתכוונת לענות למודעות דרושים בצומת בזמן הקרוב.</p> <p>אני פשוט באמת מרגישה אבודה. לא יודעת למה, אבל גם בודדה. גם את הסיבה לתחושה הזו אני לא באמת מבינה. פשוט רע לי. רע לי עם מי שאני כרגע, עם המצב שבו אני כרגע, עם תחושת הבדידות הלא מוצדקת הזו ועם העובדה שאני כזו נרקיסיסטית שעוברים על כל כך הרבה אנשים דברים הרבה יותר גרועים מהטמטום שלי והנה אני מבכה על הטמטום הה פה כבר 17 דקות. באמת?????</p> <p>אני גם חושבת שרוב העניין נובע מהעובדה שאין לי כוח לחיות כבר. באמת שמשהו איבד את הטעם. אבל דיי לחפור, באמת. סורי לכול מי שקרא פה עד עכשיו על התלונות הטיפשיות שלי על העולם האידיוטי הזה כי גם הוא לא הצליח לישון בלילה ואיכשהו מצא את דרכו אליי, באמת באמת סורי. זה באמת לא מעניין ולא צריך לעניין אתכם אבל תודה רבה.</p> <p>שיהיה לילה ובוקר טוף ומי יודע?! יהיה טוף?</p></div>Sun, 20 Jul 2014 04:30:00 +0200izo245@walla.com (Lindsey's Secrets)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=477332&blogcode=14163661http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=477332&blog=14163661All I ever wantedhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=477332&blogcode=13857339<div align="right" dir="rtl"><p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>All I ever wanted</strong></span></span></p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong>טוביק</strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong>אז אני קצת בשוק</strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong>יותר שאני כותבת בעברית מאשר באופן כללי</strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>. </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong>אני פשוט מאמינה שעדיין עליי להמשיך לכתוב בעברית</strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong>לפחות עד שאביים את </strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>"</strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong>סודותיה של לינדזי</strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>". </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong>אני רוצה לכתוב כבר הרבה מאוד זמן</strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong>מתה לכתוב</strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong>מייחלת</strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>. </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong>אני דיי בטוחה שהקריירה שלי<span> בחיים תהיה של סופרת</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>; </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>היא מגשימה את כול אשר ארצה בחיי</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>: </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>חיים של עבודה עצמית</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>הבעת רגשות</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>תסביך אלוהים של יצירת חיים</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>... </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>זו עבודה שאוכל לעשות בכול מקום ובכול זמן</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>זו עבודה שבה אני חשה בצמרמורות של עונג והתחושה הזו כשההשראה נחה עלייך והחיים עוצרים לרגע משום שאת יוצרת חיים משל עצמך</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>... </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>התחושה הזו כשהעלילה הולכת בדיוק לפי מה שאת רוצה</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>בדיוק כמו שאת אוהבת</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>... </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>הו</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>... </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>האושר כה עילאי שזה לא נורמלי בכלל</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>. </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>אני מאוהבת בתחושה הזו</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>מאוהסת</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>. </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>היא גורמת לכול דבר אחר בחיי להיראות שולי</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>שואבת אותי לעולם שבו חיי האהבה שלי</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>החשכה</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>המצב הרעוע של המשחפה שלי</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>... </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>הכול נראה כה שולי משום שאני מגשימה משהו</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>. </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>זה מדהים כמה אני מרגיהשה את האמת במה שאני כותבת עכשיו</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>כמה הכול נראה לי כה נכון ואמיתי</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>.</strong></span></span></p> <p><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>אני מנסה לחזור לכתיבה עכשיו אחרי הרבה זמן שבו לא השקעתי בעצמי וזאת בשל מספר סיבות</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>: </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>לימודים</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>עבודה</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>צורך עז בכסף בגלל המשפחה</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>בעיות אחרות</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>צה</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>"</strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>ל</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>... </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>אבל בעוד חודש בדיוק אינני חיילת עוד</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>ואני מאמינה שסוף כל סוף אוכל לחזור ולעשות את מה שנועדתי לעשות &ndash; לכתוב</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>. </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>זה משנה לי שיש לי את שאר החיים</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>אבל כן</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>אני רוצה להחזיר את הכתיבה לאחד החלקים המהותיים בחיי ואני אצליח לעבוד ולהמשיך לעשות כסף ואני אצליח להשאיר את החבר ואת החברים ואני אצליח לטייל ולשרוד ולהחביא את החשכה בתוך תיבת הפנדורה שנפתחת יותר מדי פםעמים ביום בניגוד לרצוני</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>. </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>זה נכון</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>אני יודעת שהסיכויים גבוהים שאולי אני לא אצליח בכלל</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>אבל אני יכולה לנסות</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>לא כן</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>?! </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>אני יכולה לנסות</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>.</strong></span></span></p> <p><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>אז זהו</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>אני מנסה</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>אני עכשיו נכנסתי אלזיה אתר שסיפר כיצד לחזור לכתיבה והוא אמר לכתוב משהו</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>כול דבר</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>עדי לנות להתחיל את הזרימה</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>. </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>הדבר נראלי הגיוני ולכן התחלתי לכתוב את החרא הזה פה</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>. </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>אמרתי</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>שוב</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>ננסה</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>וואולה נראה לי שזה עוזר</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>. </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>אולי זה לא</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>אולי אני סתם</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>... </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>אבל אני יכולה לנסות</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>.</strong></span></span></p> <p><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>אז הנה</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>נראה לי שאני אנסה לכתוב משהו קצת יותר רציני מעל עצמי</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>שכן אני לא כזו מעניינת</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>באמת</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>. </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>ייתכן ואני אפילו קצת חושבת את זה</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>בל אני באמ לא כזו מעניינת</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>.</strong></span></span></p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>הלכתי יום אחד ברחוב</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>סתם חושבת לעצמי</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>מטרייה כחולה ביד אחת</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>מסכה מהגשם</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>. </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>הלכתי לי בשקט</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>רק רחש העקבים המכים בקרקע נשמע</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>. </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>היה זה יום</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>אך בשל הגשם הכבד והעננים</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>התחושה הייתה אחרת</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>. </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>חשתי מעין</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>... </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>רוגע</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>. </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>איש לא היה ברחוב חוץ ממני</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>חשתי כמו היחידה בעולם</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>פשוט מהלכת לי באמצע הרחוב</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>... </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>ושקט</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>. </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>חציתי כבישים רבים</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>ישר וישר ופונה מידי פעם בכדי לגוון</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>לא תוהה אפילו לאן פניי מועדות</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>שקועה במוזיקה</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>שקועה ברגע</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>שקועה בדרך מולי מכדי לשים לב</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>. </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>לעיתים</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>הייתי מפנה את ראשי לאחור</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>מנזה למצוא את נקודת ההתחלה שלי</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>אך זו נטשה אותי לפני מה שנדמה היה לשנים וידעתי</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>ידעתי בלבי כי גם אם אחפוץ לשוב אליה</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>לא אוכל לעשות זאת עוד</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>. </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>המשכתי ללכת</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>להמשיך הלאה שכן לא נמצאה דרך חזור</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>מודעת כי כמו שרפתי גשר זה לפני זמן רב</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>זמן רב מדי</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>. </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>היו רכעים בהם עייפתי והתבקשתי לשבת ולנוח</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>אך כול העולם כמו נסגר בפניי וכול הספסלים נמצאו רטובים או פשוט</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>... </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>פשוט לא</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>לא יכולתי לשבת</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>לא יכולתי לנוח</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>לא יכולתי לחכות</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>. </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>חששתי שמא החשכה תתפוס אותי</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>שמא היא תכלא אותי בכלוב ממנו ברחתי בחיים אחרים</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>. </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>כבר לא זכרתי מה היו החיים האחרים הללו</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>אך ידעתי כי גם אליהם</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>לטוב ולרע</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>לא אוכל לשוב</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>. </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>לכן</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>למרות הכול</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>המשכתי ללכת</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>גם כשהגשם התחזק והפך לברד</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>גם כשהברד התחזק והפך לשלג</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>המשכתי ללכת</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>. </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>בעיקר הצלחתי להמשיך ללכת משום שבכול התחזקות</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>גם אני מצאתי חנות בגדים ורכשתי מעיל חם יותר</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>מחממי אוזניים ואולי חשוב מכול</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>יצאתי אוחזת בידיי האחר</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>. </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>בשלב מסויים כלשהו בהליכה</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>אינני זוכרת בדיוק מתי</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>ידיי התחממו על ידי יותר מכפפות</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>. </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>לדאבוני</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>השלג לעיתים הקפיא את החימום או הציב חומות אותן רק אני הצלחתי לעבור ולמרות כול החום שבעולם</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>הקור ניצח</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>. </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>לבסוף</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>שוב בודדה</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>השלג הפך לברד</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>הברד הפך לגשם ואני</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>?! </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>אני הפכתי לטיפה</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>קורסת בין חומה אחת למשניה</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>. </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>הדבר האחרון אותו אני זוכרת</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>לפני החשיכה</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>כמובן</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>הוא נערה אשר הולכת ביום זהוב שמש</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>רותח</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>שתי ידיה אחוזות בדומיה</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>בדרכה לים</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>. </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>לא זכרתי תקופה בה לא ליווה אותי הגשם</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>שמחתי שמישהי קיבלה תקופה כזו</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>שמחתי</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>. </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>ואז ניתצתי בקרקע</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>מבחינה בחשיכה</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>וזה היה הכול</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>.</strong></span></span></p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>טוביק</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>גם משהו</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>אני חושבת</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>. </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>התחלה טובה</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>. </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>אני אנסה להמיך ולכתוב כול יום כדי לחזור לכתיבה האמיתית</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>אולי אני אצליח</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>נראה</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>. </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>זה גם היה משבו</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>באמת</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>, </strong></span></span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>אני חושבת</span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>.</strong></span></span></p> <p>&nbsp;</p> <p><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span><strong><span>שיהיה לילה מושלםםם </span></strong></span></span><span style="font-family: 'Times New Roman', serif;"><span><strong>:).</strong></span></span></p></div>Tue, 23 Jul 2013 01:36:00 +0200izo245@walla.com (Lindsey's Secrets)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=477332&blogcode=13857339http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=477332&blog=13857339אני חושבת ש שנתיים עברו...http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=477332&blogcode=13620689<div align="right" dir="rtl"><p>מאז שנגעתי בבלוג הזה. אני מרגישה כמו אני צריכה לנשוף מעליו אבק, לו לא היה דיגיטלי כמובן.</p> <p>אני בישרא בערך מהחטיבה, היה לי פעם בלוג אישי, אך הוא נעלם מזמן. הבלוג הזה היה בלוג סיפורים, צמיד אהבתי לכתוב. עד היום אני מקווה שיום יבוא ואהיה סופרת, אבל מחסום כתיבה או לא יודעת מה כבר גרם לי לא לכתוב יותר מדי זמן ככה ש... אני דיי מאמינה שאם איי פעם היה לי את זה, זה אבד דיי מזמן. אבל זו לא הסיבה שאני כותבת פה היום.</p> <p>&nbsp;</p> <p>זה נשמע מלחיץ שלא בהקשר, אבל הייתה לי שיחה עם המב"ס של הבסיס שלי לפני יומיים. הוא אמר שהשעמום גורם לך לעשות דברים טפשיים. לדעתי, הוא כנראה שכח שרגשות גורמים לך לעשות דברים יותר גרועים ויותר מטומטמים... הרבה יותר, כמו לכתוב פה עכשיו.</p> <p>&nbsp;</p> <p>הבעיה עם העולם הזה הוא שכשאת נפגעת, את לא שואלת "מה לא בסדר איתו או איתה?", את שואלת "מה לא בסדר בי???". הבעיה היא שאצלי הרבה לא בסדר, פשוט אין לי כוח לכתוב את כול החרא הזה עכשיו. בואו פשוט נאמר שנראה לי שמיציתי את החיים האלה לפני 7 שנים בערך, אבל אני פשוט פחדנית כזו, כנראה, או שאכפת לי יותר מדי... גם את זה אני כבר לא יודעת.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אז למה פתחתי? גם אני לא יודעת. אני שונאת שירים בעברית ומשום מה עכשיו אני מקשיבה להם. למה? גם לא יודעת. אין בעצם הרבה מה לומר. אני כבר יודעת הכול, אני כבר מאוסה מהכול, איך ממשיכים מכאן?</p> <p>&nbsp;</p> <p>פוסט חזררה דפוק מזה כבר לא היה, זה בדוק, ולא בא לי לפרסם, לא שמישהו שאני לא רוצה יראה, אף אחד כבר לא פה... חוץ ממני כנראה. אבל אני בכל זאת אעשה את זה, גם לא יודעת למה... נראה... אולי זה יהיה משהו להשאיר מאחור, אולי זה יהיה דפוק, אולי אני סתם אוהבת להתגרות ואולי נמאס לי לחשוב על הכול לבד. אל תבינו לא נכון, יש לי חברים מאוד טובים, אבל הכול כל כך קשה, אני לא בטוחה שמשהו איי פעם יספיק, אני לא בטוחה אם איי פעם יתאחו השברים אחרי... אני לא בטוחה...</p> <p>&nbsp;</p> <p>לילה טוב, בעיקר למי שסוגר שבת ומשתעמם. אל תהיו טיפשתס.</p></div>Fri, 04 Jan 2013 23:18:00 +0200izo245@walla.com (Lindsey's Secrets)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=477332&blogcode=13620689http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=477332&blog=13620689I'm so fucking wearyhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=477332&blogcode=12536339<div align="right" dir="rtl"><p>&amp; lost... weary &amp; lost.</p> <p>&nbsp;</p> <p>לאחרונה, אני דיי מרגישה במצב רוח של "טמפרטורת חדר". כך אני מכנה את זה, "טמפרטורת חדר" - מצב בו כול שאני מרגישה הוא לא יותר מהטמפרטורה בכול רגע נתון. זה מאוד מעצבן, למען האמת, במיוחד משום שבעבר לפחות לא הרגשתי כלום... אבל עכשו, עם הלחות המעצבנת הזו... בואו פשוט נאמר שלא כל כך כיף לי בימים אלה...</p> <p>&nbsp;</p> <p>אני בכלל לא מאמינה שאני כותבת פה. לא כתבתי פה שנים, אבל אני מניחה שהגיע הזמן, שכן כול הזמן רציתי. גם כשעזבתי, לא ממש עזבתי: נכנסת בכול מקרה לעבור על פרקים ישנים ולבדוק אם השאירו תגובה (אפילו כשהבלוג היה נעול, מתוך אינסטינקט, דפוק משהו, הא?!) ...&nbsp;</p> <p>אבל אם להיות כנה, קיוויתי שאחזור לכאן עם סיפור. אפילו לא סיפור ארוך של מיליון פרקים וכרכים, אלא פשוט סיפור: דף אחד של השראה, רק לו אני מייחלת, אבל הוא לא בא. מאז שעזבתי, את הסיפור בהמשכים פה כתבתי פחות או יותר הפסקתי לכתוב. אפילו פרצי ההשראה נעלמו, אפילו ה"הדרדרות" לשירים נגוזה, הכול נעלם.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>ובעצם הייתי בסדר עם זה (בסדר?! אף פעם לא הייתי בדיוק "בסדר" עם העניין, פשוט פחות בדיסונאנס קוגניטיבי) עד לאחרונה כלומר, אני לא יכולה לומר שלא חשתי מתוסכלת אל מול המקלדת או שלא פרצתי בבכי "משוגע" מידי פעם, אבל את זה כולנו עושים מתישהו, לא כן?! אבל כול השנה הזו הייתה תרופה אחת מרה שלא בא לי לבלוע כלל וכלל, ועכשיו אני מרגישה שאיבדתי את עצמי בחלל השחור, ואני לא יודעת איך למצוא את עצמי.</p> <p>&nbsp;</p> <p>שנה שעברה, דיי נכנסתי כול כולי ל"עסק הלמידה", פשוט כולי. פתאום למידה הפכה יותר חשובה עבורי ושקעתי בה. הלמידה מנעה ממני לכתוב, אבל באמת חשבתי שזה בסדר משום ש... טוב, לא חשבתי שהכישרון פשוט נוטש אותך. דיי האמנתי שכשארצה לכתוב - אוכל, אך לא כך היה הדבר. ורק המשכתי לשקוע, והלמידה הפסיקה להיות חשובה משום שכיצד בכלל אפשר לרצות להצליח כשהמקצוע שגיבשת לעצמך לא מניב תוצאות? וכיצד אפשר להצליח לנשם כשאת חולקת את החשכה עם חברתך הטובה והיא נוטשת אותך? (אנחנו לא נדבר על ה"חשכה", אבל היא שם), וכיצד אפשר לחשוב על תחרויות סיפורת ושירה כשכול אשר יוצא ממך הוא עשן? כיצד? פאקינג איך? (נמאס מה"איך" המתנשא).</p> <p>&nbsp;</p> <p>ועכשיו השנה נגמרת, ואני אהיה אמיתית, אפילו את הלמידה פשט עשיתי כדי לעשות. אני לא מאמינה שאכשל בשום דבר, אבל באמת שלא אכפת לי גם אם כן (חוץ מבפסיכולוגיה ובספרות. אירוני). אני פשוט רוצה להצליח לכתוב שוב, אבל לא הולך לי! כבר שנה שאני פחות או יותר מנסה, אבל לא הולך... ואני באמת לא יודעת איך להמשיך מכאן. שנה שעברה הייתי מאושרת, הצלחתי להרגיש שוב, והשנה, עכשיו... אני והחשכה דיי התקרבנו שוב. ואין לי כוח, אני כל כך עייפה, ואני לא מצליחה לישון. אני כל כך צמאה, אך אין לי מה פאקינג לשתות. אני כל כך רוצה, אבל היי, אני סך הכול Drama queen אווילית שפורק בבלוג הסיפורים הישן שלה את החרא שלה ונמאס לה מהיותה חסרת כישרון... מה זה באמת משנה... ברצינות, מה זה פאקינג משנה?! בכל מקרה בעוד כמה שנים פחות או יותר כולנו נמות, אז מה זה בכלל פאקינג משנה?!&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>טוב, אני פשוט אחכה... נראה מה יקרה, לא שאני באמת יכולה לשלוט במה שאני לא מרגישה או במה שאני יכולה לכתוב או במי שעומד לצדי או ברצון העז שלי להתמסר לחשכה... אני לא יכולה, אבל נחכה. נראה מה אמצא בסוף חדר ההמתנה, אולי חור ארנב ואולי חור לגיהינום. האמת?! אני מעדיפה את הגיהינום, לפחות יהיה שקט ואני אכין מזגן מראש כך שלא יהיה כל כך חם... אבל נראה כבר מה יקרה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>בכל אופן, אני לא מצפה לתגובה על הפוסט הפורקני והמורבידי להחליא שלי. בכול מקרה, לרוב אני שומרת את הכולבפנים ואני עדיין דיי מאמינה שעדיף ככה, עדיף לשמור בפנים מאשר להקיא על כול העולם רק כדי שהוא יברח ממך לאיזו מקלחת זונה. אבל יאללה, כבר השקעתי איזה 20 דק' בכתיבה פה, זה יותר ממה שעשיתי כול השנה, אז שיהיה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אם קראתם עד פה, בלוגרים מדהימולים שכמותכם, צל"ש, באמת שכן, משום שכבר לא האמנתי שישנם בלוגרים שקוראים... תמשיכו לקרוא ולהגיב ולתת עצות ולעזור, כי ישנם יהלומים פה, כול שעליכם לעשות, הוא לתור.</p> <p>באשר לאלה שלא קראו, זכותכם. לא מאשימה אתכם כלל, פוסט מדכא מאוד. מה שכן, שאלה, אם נכנסתם לפה, מה בדיוק התכוונתם לעשות? לשחק עם הבלוג סוליטר? אבל שיהיה... ועוד דבר, <strong>אל תכתבו לי פה מוזמנת</strong>, באמת שלא, כי זה פשוט כל כך חסר רגישות עד ש... אוח, אם בלוגרים בכלל עושים את זה, גועל, באמת גועל נפש, תתביישו לכם.</p> <p>&nbsp;</p> <p>טוב, שוב תודה, למי שקרא את זה בכל אופן, אף על פי שאני לא מכירה אתכם, אני אוהבת אתכם, וזה לא בציניות שכן, אחרי הכול, כולנו ילדי האבולוציה.&nbsp;</p> <p>אם באמת קשה לכם להגיב, אל תגיבו, אף על פי שזה אומר שבזבזתם פה חמש דקות ככה סתם... אני ממליצה, פשוט תכתבו "יהיה טוב", כי אף על פי שזה אחד השקרים, לפחות זה שקר אכפתי ומעודד.</p> <p>&nbsp;</p> <p>ביוש, מקווה שאתם ערים עכשיו משום שאתם Happy happy joy joy או משהו בסגנון.&nbsp;</p></div>Sun, 05 Jun 2011 04:24:00 +0200izo245@walla.com (Lindsey's Secrets)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=477332&blogcode=12536339http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=477332&blog=12536339השעון הזהובhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=477332&blogcode=11838733<div align="right" dir="rtl"><br> <div><span class="Apple-style-span" style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; "><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><br></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><br></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; text-align: center; "><span class="Apple-style-span" style="font-size: x-large;">השעון הזהוב</span></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><br></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><br></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><br></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><span class="Apple-style-span" style="font-size: medium;">האישה ללא שם ירדה במורד המדרגות. יש שיאמרו כי ידעה לאן פניה מועדות, יש שיאמרו כי אפשרה לרגליה להוליך אותה למחוז חפץ מוכר.</span></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><span class="Apple-style-span" style="font-size: medium;">היא הייתה יפהפייה. בעלת שיער שתני, עיניים חומות כהות, שפתיים חושקות ואדמדמות כדם הזורם בעורקיה ורגליים ארוכות כמו הרחוב בו התהלכה, בהן כול גבר יבהה רגע אחד יותר מדי משהוא אמור לבהות. בדיוק מספיק בכדי לקבל סטירה הגונה מהאישה היושבת מולו בבית הקפה הקרוב. הוא הציג מבע משתאה המשולב בסומק, מבט שכמו אומר כי אינו מבין מהו פשר הסטירה, או שלא התכוון לבהות באישה היפה שחצתה את הרחוב. אך ניכר כי הגבר החייכן שיקר, שכן כול אדם שהצליח להבחין ברגליה של האישה מבעד לאותו מעיל חום-כהה-ארוך – הלוא הוא אמן ההבחנה.</span></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><span class="Apple-style-span" style="font-size: medium;">&nbsp;</span></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><span class="Apple-style-span" style="font-size: medium;">גם כובע זו עטתה לראשה. לא היה זה כובע נשי כלל וכלל, אלא כובע חום מנופח שקו חום כהה אף יותר חצה אותו לרוחבו. היא הוציאה מכיס מעילה הקדמי-שמאלי שעון כיס זהוב והביטה בו שעה קלה, מהורהרת. משחזרה לעולם החיים היא פתחה אותו וביקשה לדעת מה השעה, אך שעון זה עצר לפני זמן רב וגם כעת העצלן הקטן בחר לא לבצע את עבודתו נאמנה. אדם אחר היה תוהה מדוע האישה לא זירזה את השעון לחזור לעבודה ולהפסיק להתבטל. האישה הייתה משיבה כי תמיד הייתה שוכחת, אך האמת המרה היא כי תמיד זכרה.</span></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><span class="Apple-style-span" style="font-size: medium;">&nbsp;</span></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><span class="Apple-style-span" style="font-size: medium;">האישה נכנסה לחנות המכולת במטרה לרכוש את העיתון היומי. האיש הישיש בעל הגבות העבות זיהה אותה מיד והקבילה בחיוך. האישה החזירה חיוך קלוש אשר היווה עלבון למוכר האהוב משכבר הימים. הוא חישב את המחיר בעזרת הקופה הרושמת הישנה והטובה. צלילי התקתוק הנעימים גרמו לאישה לחוש מעט רוגע ביום של כאוס. האישה שילמה ולקחה את העיתון בחופזה.</span></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><span class="Apple-style-span" style="font-size: medium;">"היי, את לא רוצה את ה - 'פרלמנט'?", שאל המוכר. אך היא פשוט יצאה מהחנות, קול הפעמון מהדהד במוחה כמו רחש הדופק לאחר ריצה מאומצת.</span></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><span class="Apple-style-span" style="font-size: medium;">&nbsp;</span></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><span class="Apple-style-span" style="font-size: medium;">היא ניסתה לשבת על ספסל ולקרוא בעיתון, אך נראה כי לרגליה הייתה דעה משלהן. כול שהספיקה לקרוא הייתה ידיעה אודות אדם שהורשע ברצח עשרים נערות צעירות במשך עשרים השנים האחרונות. סופר כי ה- F.B.I &nbsp;קישרו בין המקרים לפני כאחת עשרה שנים, עקב סימן ההיכר אשר הותיר על כול גופה וגופה: ורד אדום אחד, אותו אחזה כול אישה בלונדינית באופן בו המתים מבלים את שנת הנצח. הסוכנים המיומנים היו עובדי עצות עקב הדפוס יוצא הדופן אשר הרכיב הרוצח רב התושייה, ובעקבותיו נכשלו במשימתם להגן ולשרת. שיא הכתבה אירע כשהסתבר כי לפני כשלושה ימים לערך, הגיע אותו רוצח לתחנת המשטרה בצפון דקוטה ובה הודה כי ביצע את כול הרציחות. כשנשאל האיש מדוע בחר להתוודות על מעשיו דווקא כעת, סיפר כי "לאחר כעשרים ושתיים שנים של נדודי שינה, כול שחפץ היה לחזור לישון". בתחקיר גוללו את חיי האדם, הגורם לשרשרת הרציחות ועובדות נוספות אשר עניינו את הקוראת הנוגה. אך רגליה הרועדות ציוו "ללכת! ללכת!", ולכן זו נאלצה להמשיך בדרכה.</span></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><span class="Apple-style-span" style="font-size: medium;">&nbsp;</span></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><span class="Apple-style-span" style="font-size: medium;">תקתוק עקביי רגליה של האישה נשמע כאשר מצאה עצמה נכנסת לחנות פרחים זעירה במידתה. ריח הפרחים הנעים את שהותה בחנות, והמוכר החביב חייך אליה כפי שכול גבר מחייך לאישה יפה. היא רכשה כשלושה עשר ורדים צחורים, חשה כי אין ידיה ראויות לאחוז בהם וביקשה מהמוכר לעטוף אותם לזר. המוכר הביט באישה וחייך שוב בזמן ש"תקתק" את הסכום בקופה הרושמת, עטף את הזר והביאו לאישה. לרגע הסתובב המוכר במטרה להשיב את שאר עטיפות הזרים למקומן. ברגע שלאחר מכן, האישה כבר פרשה מהחנות, עוד לפני שהספיק המוכר לשאול אם תוכל לצאת עמו יום אחד לכוס קפה ועוגה. במוחו כבר תכנן להביא לה כשלושה עשר ורדים לבנים לפגישתם הראשונה, מאמין כי תרגש אותה העובדה שזכר. המוכר אמנם חש מאוכזב, אך האמינו לי כשאספר, כי לו ידע לאן פני האישה מועדות, היה מחשיב עצמו לבר מזל בכול התבל.&nbsp;</span></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><span class="Apple-style-span" style="font-size: medium;">&nbsp;</span></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><span class="Apple-style-span" style="font-size: medium;">היא עמדה מול מכונה ניידת לסיגריות, נושכת את שפתיה בייאוש. היא זכרה כי הבטיחה להפסיק, כי הבטיחה לנטוש את הסם, אך ביום סגרירי שכזה לא יכלה שלא לתהות אם תוכל להפר את הבטחתה רק ליום אחד בלבד, רק לדקה אחת, לנשיפת עשן אחת מתוקה ומצמררת. רק ביום הזה, כשהיא חוזרת לעיר הישנה, היא משתוקקת לסיגריה אחת אחרונה שהיא יודעת כי לו תעשן לעולם לא תוכל להפסיק. ההבטחה אשר הבטיחה ואף קיימה במשך שלוש עשרה שנים עדיין נותרה צלולה במוחה וכעת, כשהביטה באיור הפרלמנט המוכר והטוב, נזכרה בסיגריה האחרונה ששנוררה מהזקן בליל סגריר בדיוק כמו זה. ברגע שנזכרה, מיהרו רגליה לאוץ מהמכונה בעוד האישה הוגה בזיכרונות העבר, נזכרת בכול הפעמים בהן עמדה בדיוק מול אותה מכונה ותהתה אם לחזור</span></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><span class="Apple-style-span" style="font-size: medium;">להרגלים מגונים, ובאותו פח זיכרונות שתמיד גרם לרגליה לברוח כל עוד נפשן בן.</span></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><span class="Apple-style-span" style="font-size: medium;">&nbsp;</span></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><span class="Apple-style-span" style="font-size: medium;">היא המשיכה ללכת עד שהגיעה לים. היא דידתה בחול הזהוב והביטה בים אשר שוטף את החול והופכו לטהור וחדש. לרגע תהתה מדוע אין ים שכזה בראשה, אך ידעה כי גם בחול הנקי ביותר אפשר למצוא שפע של צדפים.</span></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><span class="Apple-style-span" style="font-size: medium;">היא עלתה על גבעה חולית כשלושה – ארבעה קילומטרים מהים הרגוע בזמן שהשמים החלו לובשים צבע אפרפר כהה לקראת בו הגשם הראשון. תמיד ירד גשם ביום זה, כמו דואג להזכיר לה. היא הביטה בשעון הזהוב שוב, מייחלת כי יחזור לתקתק, אך לשווא. היא העבירה את אצבעה על הסדק הבלתי נראה, חשה בדמעה קלה אשר מוצאת את דרכה מטה, לעבר הלחי.</span></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><span class="Apple-style-span" style="font-size: medium;">&nbsp;</span></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><span class="Apple-style-span" style="font-size: medium;">היא הניחה את הורדים לצד המוט אשר נותר איתן במהלך שלוש עשרה השנים האחרונות. בכול פעם מחדש חשבה כי הישרדותו הינה פלא טבעי, ובכול פעם כמעט ואיחלה כי יתרחש אסון טבע אשר יגרום לאדמה לבלוע אותו בארוחה אחת וכמעט מיד התחרטה. היא ישבה לצד המוט מעט, מספרת לו אודות השנה האחרונה: שחברו משכבר במכולת עודנו חיי ובועט, שהעולם עדיין לא מצא פתרון לאנשים כמוה וככל הנראה גם לא ימצא, שהמכונה אשר ממנה היה תמיד מספק את ההתמכרות עדיין חיה ונושמת וכי קיימה את הבטחתה במשך שנה נוספת. בעיקר היא זוכרת לספר, כי העולם לא השתנה כלל וכלל, ולו יכול היה לראותו, בוודאי היה מבקש לחזור ולהירדם. היא סיפרה לו כיצד בחרה להביא פרחים הפעם ושרה לו את שירו האהוב בקול רועד ומבויש. כשסיימה, נשקה למוט נשיקת פרידה והלכה לה לדרכה.</span></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><span class="Apple-style-span" style="font-size: medium;">&nbsp;</span></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><span class="Apple-style-span" style="font-size: medium;">"לברוח. לברוח." ציוו הרגליים כעת בזמן שהאישה מבטיחה לעצמה כי לא תחזור שוב, לא שוב, אך יודעת כי תעשה כן. היא הביטה שוב בשעון הזהוב בעודה מקרטעת בחול הנקי אשר אותו הים ניסה לטרוף כעת. היא אימצה אותו ללבה ואמרה שהיא מצטערת, החזירה אותו לכיסה והחלה עושה את דרכה לעבר תחנת הרכבת "מציאות". שכן הבטיחה לבעלה כי תחזור מ"בית אמה" עד עשר לכול היותר, ושעתה קרבה.</span></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><br></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><br></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial; font-size: 13px; -webkit-border-horizontal-spacing: 2px; -webkit-border-vertical-spacing: 2px; "><span lang="HE" style="font-size: 10pt; "><u><font color="#ff0000" size="3"><a target='newWin' target="newWin" class="blog" href="http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=636341&amp;blogcode=11761393" style="color: rgb(12, 0, 109); font-family: Arial; font-size: 10pt; ">הסיפור משתתף בתחרות "מה הסוד שלך?" בבלוג של מעריב לנוער</a></font></u></span></span></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial; font-size: 13px; -webkit-border-horizontal-spacing: 2px; -webkit-border-vertical-spacing: 2px; "><span lang="HE" style="font-size: 10pt; "><u><br></u></span></span></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><font class="Apple-style-span" face="Arial" size="3"><span class="Apple-style-span" style="font-size: 13px; -webkit-border-horizontal-spacing: 2px; -webkit-border-vertical-spacing: 2px;">&nbsp;&nbsp;</span></font></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><font class="Apple-style-span" face="Arial" size="3"><span class="Apple-style-span" style="font-size: 13px; -webkit-border-horizontal-spacing: 2px; -webkit-border-vertical-spacing: 2px;"><hr><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><font class="Apple-style-span" face="Arial" size="3"><span class="Apple-style-span" style="font-size: 13px; -webkit-border-horizontal-spacing: 2px; -webkit-border-vertical-spacing: 2px;"><br></span></font></p>שלום לקרוראים :).</span></font></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><font class="Apple-style-span" face="Arial" size="3"><span class="Apple-style-span" style="font-size: 13px; -webkit-border-horizontal-spacing: 2px; -webkit-border-vertical-spacing: 2px;">החלטתי לפרסם סיפור לתחרות במעריב אודות סודות. אני מקווה שהבנתם את הסיפור,&nbsp;</span></font><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial; font-size: 13px; -webkit-border-horizontal-spacing: 2px; -webkit-border-vertical-spacing: 2px; ">אהבתם (וכך גם השופטים)&nbsp;</span><font class="Apple-style-span" face="Arial" size="3"><span class="Apple-style-span" style="font-size: 13px; -webkit-border-horizontal-spacing: 2px; -webkit-border-vertical-spacing: 2px;">ואשמח לתגובות וביקורות בונות. &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; בנוגע לנושא בפוסט הקודם, הגעתי להחלטה:&nbsp;</span></font><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial; font-size: 13px; -webkit-border-horizontal-spacing: 2px; -webkit-border-vertical-spacing: 2px; ">החלטתי לחזור לישרא בסופו של דבר. &nbsp;קודם נראה מה יהיה עם הסיפור הנ"ל, אחר כך אני אחשוב מה לעשות עם "סודותיה של לינדזי" (אני מאמינה שאני אמחק את כול הפרקים ואתחיל מחדש, אך אני עדיין לא בטוחה).</span></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><font class="Apple-style-span" face="Arial" size="3"><span class="Apple-style-span" style="font-size: 13px; -webkit-border-horizontal-spacing: 2px; -webkit-border-vertical-spacing: 2px;"><br></span></font></p><p style="margin-top: 0px; margin-right: 0px; margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; padding-top: 0px; padding-right: 0px; padding-bottom: 0px; padding-left: 0px; "><font class="Apple-style-span" face="Arial" size="3"><span class="Apple-style-span" style="font-size: 13px; -webkit-border-horizontal-spacing: 2px; -webkit-border-vertical-spacing: 2px;">בינתיים, בהצלחה לכולם בבגוריות. אוהבת :-*.</span></font></p></span></div></div>Wed, 09 Jun 2010 01:51:00 +0200izo245@walla.com (Lindsey's Secrets)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=477332&blogcode=11838733http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=477332&blog=11838733האם כבר עברתי את נקודת האל-חזור?http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=477332&blogcode=11797504<div align="right" dir="rtl">אני לא אוהבת לכתוב פוסטים אישיים בבלוג הזה (בעיקר מפני שזהו בלוג סיפורים ואני מעדיפה להיות מקצועית), אבל הנושא דיי קשור, אז אני מוותרת לעצמי הפעם.<div>מחר יש לי מגן. כמעט כול הימים הפכו לימים של "לפני מגן" או "לפני בגרות", ועם זאת, אף על פי שהפרק האחרון של הסיפור האחרון שלי פורסם כאן לפני זמן כה רב, אני עדיין מוצאת את עצמי חוזרת לכאן - לבלוג הזה.</div><div>אף על פי שאין לי זמן לפגוש את חבריי הטובים, ללכת להתנדב, ללכת לשיעורי נהיגה, לחיות... אני עדיין מוצאת את עצמי נכנסת לכאן. אם זה לבדוק כניסות, תגובות או סתם לקרוא ולבקר את עצמי - אני נכנסת.</div><div>אני כ"כ מצטערת על שבחרתי לקחת הפסקה מהבלוג הזה. אל תבינו אותי לא נכון, אני מאמינה שבזמנו וגם היום זו הייתה לבחירה נכונה מפני שאני מוצפת במבחנים וכפרפקציוניסטית (לפי חבריי) אין סיכוי שאהיה מוכנה להשלים עם ציונים נמוכים. מיליוני שיקולים נוספים נלוו להחלטתי, שיקולים נכונים, שיקולים מתאימים, שיקולים טיפשיים.&nbsp;</div><div>האמת היא שלא ידעתי, לא ידעתי שכשאנטוש את הבלוג גם אנטוש את הכתיבה. לא, לא הפסקתי לכתוב לגמרי, אך עבר זמן כה רב מהפעם האחרונה שבה באמת כתבתי והשקעתי... ואני אל מודאגת במיוחד, רק מדוכאת. אני יודעת שכשיגיע החופש הגדול אני אוכל לכתוב יותר. הבעיה היא שאז עולים הקולות ואומרים שלא יהיה לי זמן, שאז העבודה תחליךף את ביה"ס ואני עדיין לא אמצא את הזמן. אני מקווה שזה לא יקרה, אך גם אם כן, האם אני בכלל יכולה להמשיך ולעדכן כאן?</div><div>סיפורי הנוכחי, "סודותיה של לינדזי", הוא עדיין הסיפור שאני "עובדת" עליו ברגע זה. הזקתי אותו באמצע, ואני כבר לא יודעת אם ישנה אפשרות שאוכל להמשיך אותו כאן. אני בעצמי דיי נטשתי אותו לאחרונה (רק פיזית, לא נפשית), ולחזור ולכתוב יהיה קשה ועם זאת נהדר. אך להמשיך ולפרסם כאן כשפרק 33 כבר פורסם? מי יקרא? איש לא יקרא. זוהי האמת העצובה, שכשנטזתי את הבלוג, נטשתי את הכתיב, וכשנטשתי את הכתיבה, נטשתי את עצמי ובכך את הקוראים, וכעת אני בודדה בעולם היצירות, ואין איש שיקרא.</div><div>ההגדרה של סופרת היא אישה אשר כותבת ומפרסמת את כתביה. אני מודעת לכך שבעובדה שאני כותבת בישרא אין אני סופרת, אך לפחות כשקיבלתי חוות דעת כנה יכולתי לחוש כאלפית מאחת. יותר מכך, הקוראים לא רק העניקו לי מוטיבציה להמשיך ולכתוב, אלא סייעו לי לשפר את עצמי, להצביע על שגיאות שבהן לא חזיתי ולהפוך לסופרת שבפרק 33.&nbsp;</div><div>לאחרונה, הדרדרתי לשירים. אני לא מזלזלת בשירים, ההפך הוא הדבר - מוזיקה היא בין הדברים היחידים שמחזיקים אותי. אך אני? שירים? לא! אני פשוט לא מוכנה! שירים ספרותיים, לדעתי, הם ברובם איגוצנטריים, דורשים פחות השקעה מסיפור, פחות טובים מסיפור. תמיד הבעתי את עצמי באמצעות שירים או הייקו, אך לפרסם שיר בלוג ולכנותו שיר?! אני מרגישה מלוכלכת משום מה.</div><div>אני תוהה אם אני יכולה לחזור ולהיות ל"סופרת" שהייתי, אם הייתי טובה בכלל, אם באמת נגעתי באנשים בדרך ואם מישהו יהיה מוכן לשמוע את הזעקה. העצוב הוא שאני מאמינה שלא. העצוב אף יותר הוא שאני מאמינה שאיש לא יגיב לפוסט הזה.</div><div>ישרא השתנה כל כך מאז בואי למקום. בעבר הוא היה... שונה, מקום שבו יכולת לקבל תגובות והבנה ועזרה. כיום? האנשים פחות איכותיים, לא מגיבים, דובקים ב"מוזמנת" ו- "בלוג יפה" ולא מבחינים במילים. אנוכיים. כמעט כול מי שהכרתי כאן נטש, עזב, רק אני ועוד שתי חברות נותרנו. אני דיי מבינה את הנוטשים, הריי גם אני נחשבת לאחר, לא כן?!</div><div>לפעמים אני תוהה אם בכלל כדאי לי לחזור הנה, אם עדף לוותר על האכזבה שב- 0 התגובות... אני לא יודעת, ובכול מקרה אני חייבת לחזור וללמוד אז כאן אני מסיימת.</div><div>אני לא מצפה לתגובות. אולי זהו הדבר העצוב ביותר בפוסט הזה. לא זה לא, אך לכול אדם 2000000000 בעיות, גם לי, אולי אפילו קשות מאלה, ועם זאת, אם רק אחד היה מייחס חשיבות לבעיה הקטנה הזו, מחווה דעה, מסייע למצוא פתרון, מציג אדיבות כלפי זרה - אולי הייתי מאושרת יותר.</div><div><br></div><div>בתקווה שיבוא יום ובאמת אחזור מהחור השחור, ביי בינתיים (?).&nbsp;</div><div>"היא הסתובבה לאחור, מאפשרת לאור השחור לפגוע בה, וזו נעלמה בתוך החשכה", אני.&nbsp;</div><div><br></div><div>22.5.10:</div><div><br></div><div style="direction: ltr;">&nbsp;Band of horses - No one is gonna love you (more than I do) <b>:</b></div><div style="direction: ltr;"><a target='newWin' class='blog' href="http://www.youtube.com/watch?v=GbEHbSdY7vY&amp;feature=related">http://www.youtube.com/watch?v=GbEHbSdY7vY&amp;feature=related</a></div></div>Thu, 20 May 2010 22:55:00 +0200izo245@walla.com (Lindsey's Secrets)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=477332&blogcode=11797504http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=477332&blog=11797504I miss you...http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=477332&blogcode=11756231<div align="right" dir="rtl"><div style="text-align: left;direction: ltr; ">I miss you because you'r my passion.</div><div style="text-align: left;direction: ltr; ">I miss you because life was so much more special while you were a part of my it.</div><div style="text-align: left;direction: ltr; ">I hate myself for letting you go, because I know it was my greatest mistake.</div><div style="text-align: left;direction: ltr; ">I hate myself for letting you go, because I thought I was so much better than this, that I can keep hanging on...</div><div style="text-align: left;direction: ltr; ">&nbsp;&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; <b>Guess I was wrong.</b></div><div style="text-align: left;direction: ltr; "><b><br></b></div><div style="text-align: left;direction: ltr; ">I wish I could take it all back, go back to that exact moment &amp; erase the words.</div><div style="text-align: left;direction: ltr; ">I wish I hadn't given up on you, because once I have I gave my soul up to.</div><div style="text-align: left;direction: ltr; ">&amp; as I try to go back to the way it used to be...</div><div style="text-align: left;direction: ltr; ">&amp; as I try to recapture that gift that I still hope I possess...</div><div style="text-align: left;direction: ltr; ">I come to realize the mistake I've made is so grave I might not be able to piece the shatters together again,</div><div style="text-align: left;direction: ltr; ">&amp; I come to realize that when I sat right here, in this chair, writing those horrible words which have made it all end...</div><div style="text-align: left;direction: ltr; ">&nbsp;&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<b>I was wrong to do so.</b></div><div style="text-align: left;direction: ltr; "><br></div><div style="text-align: left;direction: ltr; ">I know that soon it might get easier,</div><div style="text-align: left;direction: ltr; ">&amp; I know that soon enough I'll have the time to be whole again.</div><div style="text-align: left;direction: ltr; ">But as I sit here, in this very chair, thinking I know I still don't have the time for you now (or maybe forever) I know...</div><div style="text-align: left;direction: ltr; ">&nbsp;&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; <b><span class="Apple-style-span" style="font-size: medium;">I was wrong.</span></b><span class="Apple-style-span" style="font-size: medium;"> </span>&nbsp; &nbsp;</div><div style="text-align: left;direction: ltr; "><br></div><div style="text-align: right;direction: ltr; "><br></div><div style="text-align: right;direction: ltr; "><br></div><div style="direction: rtl;text-align: right; ">זה לא השיר הראשון שכתבתי. זהו גם לא השיר היפה ביותר. אך כך אני מרגישה כעת. פשוט... <b>Wrong</b>.</div><div style="direction: rtl;text-align: right; ">טוב, לי יש מגן בתנ"ך לחזור ללמוד אליו אז להתראות לבינתיים. אני מקווה שיגיע יום שבו באמת אוכל לחזור ולעדכן כאן לעיתים קרובות, ויותר מסתם שירים, מקווה...</div><div style="direction: rtl;text-align: right; ">ל"ג שמח בלוגרים, מתגעגעת3&gt;.</div></div>Sat, 01 May 2010 22:52:00 +0200izo245@walla.com (Lindsey's Secrets)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=477332&blogcode=11756231http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=477332&blog=11756231Happy new 2010! (זהו לא פוסט שמח People).http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=477332&blogcode=11505436<div align="right" dir="rtl"><p>כן, עבר זמן מה מהזמן המקובל לאיחול אבל לא ממש אכפת לי.</p> <p>בכל אופן, אני לא אבחוש בקדרה (צחקו מהאמרה, צחקו! ;) ופשוט אגיע לעיקר הפוסט הפעם. בפוסט הקודם תהיתי אם לקחת הפסקה או לסגור את הבלוג לגמרי. לאחר שעבר זמן רב מאוד מהפוסט הקודם ולא קיבלתי שום תגובה, הבנתי באמת כי לאיש לא אכפת עוד מהבלוג הזה, מהסיפור הזה, חוץ ממני, הגלמודה. עם זאת, אני לא יכולה לסגור את הבלוג הזה. מיליון ושניים עשר סיבות לכך ואני לא אמנה אותן מפני שלאיש לא אכפת חוץ ממני, אז מי שנכנס הנה נא לדעת: <strong>אני בהפסקה.</strong></p> <p>המילים הללו, כה אפלות בעיניי. הייתי עושה הכול במטרה למחוק אותן, אך אינני יכולה.</p> <p>הייתי ממשיכה וכותבת אודות הסיבות להפסקה, הסיבות לעצב שהמילים הללו גורמות לי, הכול. אך אין לי זמן, אין זה הוא בלוג אישי ובכלל, עקב חוסר התגובות בפוסט הקודם, הבנתי באמת ובתמים שלאיש בישרא בלוג לא אכפת.&nbsp;הבנתי את כול זאת אך אין אני מסוגלת לנטוש את המקום שהיה לי לבית במשך כחמש שנים (לא, זה לא הבלוג הראשון שלי).</p> <p>אז בכל אופן, למי שהיה נחמד מספיק במטרה לקרוא את הפוסט הזה - תודה :).</p> <p>"להתראות לבינתיים", היא אמרה ונעלמה בכתם השחור. הוא הביט בה נעלמת, מקווה כי יבוא יום ותוכל לשוב על עקבותיה. מקווה.</p></div>Tue, 05 Jan 2010 16:20:00 +0200izo245@walla.com (Lindsey's Secrets)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=477332&blogcode=11505436http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=477332&blog=11505436לא יודעת מה לכתוב בפוסט הזה.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=477332&blogcode=11470308<div align="right" dir="rtl">באמת שאין לי מושג. עבר חודש מאז פרסום הפרק האחרון וזהו אינו פוסט לפרק הבא.<div>אני מזניחה, אני יודעת. לא רק את הבלוג הזה אלא גם את הסיפור שלי, התשוקה שלי... כבר כמעט ושכחתי את התחושה הזו אל מול המחשב, תחושת הכתיבה, תחושה שאני מתגעגעת אליה עד מאוד אך פשוט לא מצליחה למצוא את הזמן לחוש אותה.</div><div>"אז תכתבי עכשיו", הם אומרים, אבל מתי זה עכשיו? כול העכשיו מלא במד"א וביה"ס ואת המעט ששעון החול מותיר אני מנסה להקדיש לחבריי (התאמינו שלא דיברתי עם חברה טובה שלי כבר שבוע? התאמינו שנותר לי כ"כ מעט זמן בחיי עד שבפעם הראשונה שבה פגשתי חברה רחוקה, נשארתי עמה שלוש שעות בלבד? אני לא מאמינה). אפילו לפוסט הזה אין לי זמן. יש לי עבודה באזרחות ושיעורים בתנ"ך ושיעורים בלשון וצרפתית ומבחן במתמטיקה... וכל כך קיוויתי לפרסם פרק בחופש הזה אבל מד"א השתלטה לי עליו. באמת, הייתי שם יום יום חוץ מביום שישי, זה היה ליום היחידי שבו הצלחתי לנשום לרגע ולהתראות עם חברות. זהו. אפילו לשיעורים לחופש ועבודות לא מצאתי זמן, אז כל שכן לכתיבה... לא שהיא חשובה פחות. היא חשובה יותר. הרבה יותר. אבל היא הדבר היחידי שאני יכולה להזניח, הדבר היחידי שאני יכולה להותיר בצד, לוותר עליו. היחיד.&nbsp;</div><div>אז לעיקר הפוסט? אני לא רוצה לכתוב את זה אבל <b><span class="Apple-style-span" style="font-size: medium;">אני שוקלת לסגור</span></b>, או לכול הפחות לקחת הפסקה ארוכה שאולי תוביל לסגירה בכל מקרה.&nbsp;</div><div>אני שוקלת לעשות זאת מפני שאין לי זמן לכתוב, וגם אם היה לי, לא בתדירות שבעבר ולכן אני יודעת שאפרסם פרקים בטווח של חודש חודשיים ואתם, הקוראים, לא תחכו. אני לא מאשימה אתכם או משהו -גם אני לא הייתי מחכה-, אך ללא משוב על הכתיבה אין לי שום סיבה לפרסם כאן. לא התחלתי עם קוראים רבים -שאני מודעת אליהם-, רק שתי נערות שאחת מהן היא חברתי הטובה אז אני לא כ"כ מחשיבה אותה. אני מאמינה שהאחרת נטשה, אך אם לא, בסיכוי הקלוש שהיא תיכנס הנה, אני מודה לך לילך על שקראת עד כה, תודה רבה! המשובים שלך נתנו לי מוטיבציה גדולה להמשיך ולכתוב וגרמו לי לשנות הרבה מאוד בכתיבה שלי. תודה. תודה גם לך, חברתי הטובה, שקראת תמיד ותמיד שידלת להמשיך ולכתוב, תמיד עודדת, תמיד סייעת. תודה.</div><div>סיבה נוספת היא שפרקים בטווח כה ארוך מייאשים; הקורא שוכח את כול אשר אירע בפרק הקודם ובכלל, לקרוא פרק בחודש-חודשיים זה לא טוב, מעצבן ומציק.</div><div>אני לא רוצה להפסיק לכתוב את הסיפור/להפסיק לעדכן, אך נראה כי ההחלטה לא בידיי. לכן, אני לא מודיעה על הפסקה או משהו, אך אני מודיעה כי גם החודש לא יפורסם פרק, וככל הנראה גם בחודש שאחריו.</div><div>אני מתנצלת בפני מי שעקבו, אף על פי שבוודאי כבר נטשתם את הסיפור אני מתנצלת על שגרמתי לכם לעשות זאת.&nbsp;</div><div>סורי... ולהתראות. לבינתיים. אני מקווה.</div></div>Sun, 20 Dec 2009 14:33:00 +0200izo245@walla.com (Lindsey's Secrets)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=477332&blogcode=11470308http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=477332&blog=11470308פרק 33 - End...?http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=477332&blogcode=11393421<div align="right" dir="rtl"><p class="MsoNormal" align="center" dir="RTL" style="text-align: right;"><font class="Apple-style-span" face="Arial, sans-serif"><span class="Apple-style-span" style="font-size: small;">שלום לכם קוראים מסורים :). אז לאחר זמן רבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבב מאוד, פרק 33 הגיע אליכם. אני באמת מקווה שתאהבו אותו מפני שהשקעתי בו מאוד, אך כמובן שאשמח גם לתגובות שבהן תסבירו לי מדוע לא אהבתם את הפרק.</span></font></p><p class="MsoNormal" align="center" dir="RTL" style="text-align: right;"><font class="Apple-style-span" face="Arial, sans-serif"><span class="Apple-style-span" style="font-size: small;">תודה רבה לכם על הסבלנות ועל שנשארתם עד כה. אני מקווה שהפרק הזה הוא פיצוי טוב דיו במטרה להביע את תודתי הכנה.</span></font></p><p class="MsoNormal" align="center" dir="RTL" style="text-align: right;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: small; ">אני אנסה להוסיף שירים בהמשך אף על פי שאני לא מאמינה שאספיק.</span></p><p class="MsoNormal" align="center" dir="RTL" style="text-align: right;"><font class="Apple-style-span" face="Arial, sans-serif"><span class="Apple-style-span" style="font-size: small;">אני חייבת לציין ש<b>שם הפרק</b> <b>לא מציין את סוף הסיפור </b>אלא משהו בפרק שתקראו ותבינו.</span></font></p><p class="MsoNormal" align="center" dir="RTL" style="text-align: right;"><font class="Apple-style-span" face="Arial, sans-serif"><span class="Apple-style-span" style="font-size: small;">-מנויים יקבלו ספויילרים לגבי פרק 34 מחר (כן, מחר. בזכות הזמן החופשי שלי הספקתי לכתוב את רובו ואני מקווה למצוא את הזמן לסיימו היום)-</span></font></p><p class="MsoNormal" align="center" dir="RTL" style="text-align: right;"><font class="Apple-style-span" face="Arial, sans-serif"><span class="Apple-style-span" style="font-size: small;">מקווה שתיהנו:</span></font></p><p class="MsoNormal" align="center" dir="RTL" style="text-align:center"><font class="Apple-style-span" face="Arial, sans-serif"><span class="Apple-style-span" style="font-size: large;"><b><br></b></span></font></p><p class="MsoNormal" align="center" dir="RTL" style="text-align:center"><font class="Apple-style-span" face="Arial, sans-serif"><span class="Apple-style-span" style="font-size: large;"><b><br></b></span></font></p><p class="MsoNormal" align="center" dir="RTL" style="text-align:center"><b><span lang="HE" style="font-family:" arial","sans-serif""=""><span class="Apple-style-span" style="font-size: large;">פרק 33 – ?...End</span></span></b></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><b><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""=""><o:p>&nbsp;</o:p></span></b></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><b><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""=""><o:p>&nbsp;</o:p></span></b></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><b><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""=""><o:p>&nbsp;</o:p></span></b></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><b><u><span lang="HE" style="font-size:11.0pt; font-family:" arial","sans-serif""="">כחמש דקות קודם לכן:<o:p></o:p></span></u></b></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><b><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""=""><o:p>&nbsp;</o:p></span></b></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"הלכנו לאיבוד", ידעתי. ידעתי זאת גם לפני כחמש דקות, ועשר דקות, אך לא רציתי להטריד את ג'ו. הוא נראה כה מרוחק; עיניו קרועות לרווחה, כאבו גדול מנשוא. <o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"איך הגענו הנה?", השאלה קיפצה למוחי. לא ידעתי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"האם לפני חודש הכול באמת היה כה שונה?", לא. ידעתי שלא. בזמנו העדפתי להסיט את מבטי ולא לשים לב; לא לשים לב לטיולי הקניון שבהם יצאתי מחנות טקסטיל עם אינספור שקיות בעוד שלינדזי עזבה את הקניון ללא כלום, מובכת ומדוכאת. לא חפצתי להבחין בעיניו האדומות של אהובי, בגופו הרועד, בעורו החיוור. לא חפצתי להבחין בכאב שחש, בכול אותן פעמים שבהן לא ענה לפלאפון ומצא תירוץ עלוב ולא אמין במטרה לכסות את האמת במעטה חדש של שלג. כל כך הרבה סימנים, לא הבחנתי בזאת אז, אך כעת... <o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"האם יכולתי לעצור את כול זה?", אולי. חששתי שכן.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"לו הייתי תומכת יותר, לו הייתי נחמדה יותר, לו הייתי שואלת מה קרה... אולי הכול היה שונה", חשתי באשמה המתגנבת ומכה בי. דמיינתי מפלצת קטנה אשר עולצת לה בריקוד, מאושרת אודות כול המחשבות החדשות שבאפשרותה להשתמש בהן כנשק גרעיני.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"מדוע הרגשות אהבו להכאיב לי כל כך?", הייתה זו לשאלה היחידה שתיוותר חסרת מענה לעד.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"בכל פעם שנראה כי אנחנו מתקדמים קדימה", נזכרתי באותו חיוך שנתן בי כשפגשתי בו ובלארי, "אנחנו צועדים שוב אחורה", השקט שבמכונית הוכיח את התיאוריה הזו.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"מדוע זה כך?", שאלתי, "האם הייתה זו הצגה? האם...", מחשבותיי נקטעו כשקולו של ג'ו חדר לבין מחשבותיי, מתערבב עמן.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"הדבר האחרון שאמרתי לה הוא שאין לי שום דבר לספר לה", אמר, "אבל היא ידעה שהיה משהו, היא רצתה לעזור, ואני פשוט שיקרתי לה", נראה היה כי האשמה מצאה באהובי כקורבן נוסף לאוספה האינסופי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"הוא חש כה אשם בשל מותה של אמילי", ידעתי. אני עצמי לא הבנתי מדוע.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"רק משוגעים מתאבדים", ידעתי. הייתה זו תיאוריה מוכחת וידועה כי כול אשר בוחר לקחת את חייו שלו הנו לא יותר ממשוגע. אולי ג'ו חשב כך, אך ידעתי כי לא נמצאה כול דרך לעצור שיגעון. אולי למתן אותו, אך החיים שהייתה אמילי חיה באותו מיתון... הנחתי כי המוות המתיק את הגלולה המרה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"ג'ו הישן היה מבין זאת", חשבתי, "ג'ו הישן היה הגיוני והסתמך על העובדות. הוא בוודאי יודע מהם חייו של משוגע; כלוא באותם ארבע קירות, זוכה לחברתם של המטורפים האחרים ומספר גלולות שיובילו את הנוטל לעולם...", לא הכרתי את אותו עולם נסתר, אך הנחתי שלו היו הגלולות מועילות – היו האסירים משוחררים מאותם ארבע קירות.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"מה כבר יכולת לספר לה?", שאלתי, מנסה להבין את ההזיה שבה הוא נתון.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"את הא... אמ... אמת", השיב, "יכולתי לספ... פר לכולכם את הכול, ובמקום פשוט בחרתי לבר... לברוח, לנטוש את כולם מאחוריי. לנטוש אותה, אותך...", תערובת של חרטה, אשמה ועצב ניכרה בקולו.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אתה יכול לספר לי עכשיו", השתוקקתי לגלות אודות המסתורין שמאחוריי וילון מספר אחת (או שתיים, או שלוש...), אך יותר מכך, ידעתי שאולי, במידה ויספר – יחוש טהור שוב. מנוקה מאשמה. רציתי שיכיר בתחושה הזו; תחושה של הקלה ומעט עליצות. כמו לבך המאובן החל נסדק וחושף את אשר תחתיו.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"לא, לא עכשיו", דחה, "אני לא יכול לאבד גם אותך". הו, כמה טיפשית חשבתי את האמרה הזו.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"גם לו רציתי לעזוב אותך, לא הייתי יכולה", חשבתי, "כי אני אוהבת אותך. אהבה מקוללת ומכלה ומכאיבה שקושרת אותי אלייך, לנצח", אני מצטערת על שלא אמרתי לו זאת. חשבתי שידע. לרגע שכחתי חשיבותה של המילה מהי. אולי מפני שהייתי טרודה במחשבה כי אנו נוסעים בכביש אפלולי שנראה כמו אינסופי, מוקף בעצים משני עבריו ללא שום סימני היכר מלבד שלט אדמדם המכוסה בשלג. אולי מפני שהייתי עסוקה מדי בניסיון לדלות את המידע שחפצתי לגלות. אך במקום אותן מילים שככל הנראה היו מובילות לשיחה שונה, שאלתי "למה שתאבד אותי?". שאלה טיפשית. שאלה שהתקשיתי להאמין כי שאלתי כלל. אך המילים יצאו מפי, וזה אשר ידע את התשובה התפרץ כמו הר געש, גורם לחימום שבמכונית להחוויר לעומת החום שזה שידר.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">הוא חשב שאני לא מבינה; שאין אני מבינה מהו אובדן, שאין אני מבינה מהי התמכרות, שכשיביט בי, אסיט את מבטי במבוכה וצינה. לפני חודש, אולי הייתי עושה זאת, אך לא עכשיו.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">ידעתי מהו אובדן. אובדן לא מוגדר כמוות אלא היעלמותו של משהו –או מישהו- מחייך. ידעתי מהו אובדן מפני שאיבדתי רבים בחיי. בין אם נעלמו מחיי לגמרי ובין אם בהו בי באותו מבט חסר הבעה שגרם לי לחוש בעצב – היה זה אובדן. איבדתי כל כך הרבה... והתקשיתי להאמין כי האשים אותי בחוסר הבנה. מילא בנוגע להתמכרות –הריי לא ידע כי הייתי כה קרובה לכך כשליבי פיתתה אותי בשכחה-, אך לא בנוגע לזה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">הוא אמר שהוא מצטער על שעשה, אך אין זה משנה מפני שמעשיו בלתי נסלחים. לו רק ידע שהאשמה שהוא חש בעצמו היא לעונש החמור ביותר שיספוג עקב אותם עוונות, מפני ש –ולא, לא רציתי לעשות זאת- לא יכולתי שלא לגלות חלמה כלפיו ולסלוח לו ברגע זה, בו האשים את עצמו בכול והצטער מעמקי נשמתו.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">ביקשתי לומר לו שהכול יהיה בסדר, שאני סולחת לו, שאני אוהבת אותו, שלעולם לא אעזוב אותו –בתנאי שלא יעזוב אותי שוב- ושאם יספר, אני מבטיחה שהעולם לא יקרוס. אך לפני שהספקתי לערער על השערתו כי לעולם לא נוכל לחזור למה שהיינו – העולם קרס.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""=""><o:p>&nbsp;</o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">ישבנו במונית מאחור, זו לצד זו, מנסות להפשיר בחימום המזגן של המונית. עדיין התקשיתי להאמין כי הצלחנו למצוא תדר ולהזמין מונית, קל וחומר נהג אשר מוכן לנסוע בשלג כבד ללא תשלום מיידי. הייתי חושבת אותנו לברות מזל, אך רגליי הכואבות מחאו נחרצות נגד ההצהרה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">רוג הרכיבה את אוזניות ה- </span><span dir="LTR" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">MP</span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""=""><span dir="RTL"></span> שלה מחדש, כמו מאותת לי כי התכוונה לאומרה כי לא נדון במאורעות הלילה. אף על פי שחשתי הקלה עקב כך, החרדה נתלוותה אליה כמו עיפרון ומחק. במקום כלשהו בתוכי כמהתי לדון בנושא איש הזאב. כמהתי להתיר את החבלים, להסיר את המנעול, לפרוץ את הדלת ולגלות מה מסתתר מאחוריי המסכה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אני מפסיקה לברוח", החלטתי, "הגיע הזמן...", התכוונתי לחשוב כשקולו הצרוד של נהג המונית חדר לבין מחשבותיי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אתן נראות נורא!", ציין.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"תודה", סיננתי, מקווה כי יחזור לנהיגתו וישים סוף לשיחה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"למה לעזאזל יצאתן לטייל בסופה שכזו?", שאל.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"לא בדיוק תכננו את זה", השבתי, "אפשר לומר שהלכנו לאיבוד", הסברתי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"הו, טוב, מזלכן שהסדירו את הקווים אם כך", אמר, עיניו מרוכזות בדרך.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"למה הכוונה?", שאלתי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"לא ניסיתן להתקשר למישהו קודם לכן?", שאל הנהג.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"כן, אבל...", התכוונתי לומר כשזה עצר בעדי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"והאם לא ענתה לכן אותה מזכירה מעצבנת שחזרה על אותו משפט שאומר בסיכום שאין קליטה?!", וידא.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"כן", השבתי, מנסה להבין לאן יחתור.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"טוב, סיקרו בחדשות את הנזק שהסופה גרמה", סיפר, "שמעתי את זה ברדיו של המונית", מיקם, "בין היתר, פירטו כי קרה משהו עם איזה לווין. התקלה היא זו שיבשה את הקליטה בין המכשירים הניידים", המשיך, "הם גם אמרו שאולי יהיו בעיות עם חשמל. אני עדיין לא הייתי היום בבית כך שאני לא יודע בנוגע לזה, אבל ניסיתי ליצור קשר עם הבת שלי מאז ארבע בערך", הוסיף.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אז מה, תיקנו את התקלה?", שאלתי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אין לי מושג", הודה, "פספסתי את המבזק הזה, או שאולי בזה ששמעתי פשוט לא הזכירו את הבעיה עם הפלאפונים", הסביר, "כול שאני יודע הוא שבשעה שבע בערך, אם אינני טועה, הבת שלי התקשרה אליי", הוא חייך חיוך מרוצה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אז כנראה תיקנו את זה", הנחתי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"כן, אני מניח", הסכים, "או זה או שעכשיו משתמשים בלווין אחר בינתיים", שיער, "מה שחשוב הוא", הדגיש, "שעכשיו אני יכול לדבר עם הבת שלי ואתן יכולות להגיע הביתה בשלום", חיוכו התרחב. נראה היה כי התרצה מהתוצאה הסופית.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אני מסכימה", כך נפתרה תעלומת הקליטה. כעת, כשהחלק הקשה מאחורינו, כול שנותר לעשות הוא לפתור את תעלומת איש הזאב.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"גריי 413 אמרתן, נכון?!", וידא כשהתקרבנו לביתי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"כן", אישרתי, "אני יורדת פה, ורוג יורדת ב... אממ... רוג, איפה את יורדת?", שאלתי. אין תגובה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"רוג?!", הושטתי יד רועדת במטרה לטפוח על כתפה כשזו הסיטה את מבטה לעברי במהירות כמוה לא חזיתי מעולם. פניה –חסרות ההבעה כתמיד- גרמו לי לחוש אף יותר מופתעת. <o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">היא עצרה את המנגינה, "מה?", שאלה בטון זועף.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"איפה את צריכה לרדת?", שאלתי באיטיות.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"ברחוב לינקולן 739 ", סיפקה מידע.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"מה?!", שאל הנהג בהפתעה, "את גרה באחוזות המבודדות שם?!", וידא.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"כן", השיבה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"יופי!", סרקזם ניכר בקולו, "אני מקווה שאת תוכלי להדריך אותי לשם, כי אין לי מושג איך להתמצא באזור הזה", אמר.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אני אדע", ביקשה להסיר דאגה מלבו, "אל תדאג".<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"ואני ארצה תוספת של עוד 20$", דרש במהרה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"מה שתרצה", הסכימה באי רצון. חשבתי להתערב, לומר כי התמצאות בשטח העיר הינה המקצוע שלו, כי אין שום קושי במציאת ביתה של רוג, שעליו להתבייש בעצמו על העלאת הרף באמצע הנסיעה ועוד. אך שפתיי נותרו חתומות.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"רחוב גריי 413 ", הכריז הנהג באושר. מעולם לא חשבתי שאשמח כל כך לחזות בביתי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"את בטוחה שזה בסדר ש...", התכוונתי להלחם בנוגע לתשלום בכל זאת. חשתי אשמה על שנאלצה לפדות את החוב לבדה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"כן", התפרצה רוג, "אם יש משהו שיש לי בשפע – זה כסף".<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אולי לא כדאי שתגידי את זה ליד הנהג החמדן", לחשתי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"לא ממש אכפת לי", הודתה ואף הגביהה את קולה, "אני אמנם לא מאותן נערות שיבקשו מהסבתות שלהן 5000$ כול יום במטרה לסייר בקניון ולרכוש בגדים רבים, אבל אני לא מוצאת שום סיבה למנוע מהנהג שכר טרחה נוסף על הנסיעה בשלג הכבד", הסבירה, "ובכנות, באמת קשה למצוא את הבית שלי. אני גרה באמצע שום מקום", חיוך קטן נחרך בפניה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"בסדר", לא התווכחתי, "אני אראה אותך מחר בבית הספר, נכון?!", וידאתי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אולי... ואולי לא", לפעמים שנאתי את אישיותה הצינית.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אני אראה אותך מחר", סיכמתי ויצאתי מהמכונית. אוזרת את שארית כוחותיי במטרה לעלות במעלה המדרגות, להתקלח ולישון שנת אביב עמוקה (לפחות עד שהשלג יעלם, בכל אופן), ללא חלומות –או סיוטים-.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""=""><o:p>&nbsp;</o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">הבטתי בלינדזי המתרחקת מהמכונית לעבר ביתה. לא הופתעתי מיופיו או גודלו, "מראה עלול להטעות", ידעתי, ואותו בית פרטי וצהבהב בעל רעפים ירוקים-כהים שבעזרת השלג הזכיר את אותן טירות מושלמות בכדורי בדולח כמו זעק כי זוהי אשליה ולא יותר.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">משדלת ביתה נסגרה, שמעתי את רעש המנעול ולאחר מכן את רעש עקביה החרישי כאשר התהלכה בביתה (רעשים שידעתי כי הוקנתה לי הפריבילגיה להאזין להם ברגעים שלווים כמו אלו בלבד), הוריתי לנהג להמשיך בדרכו לכיוון ביתי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">לחצתי על כפתור הניגון ב- </span><span dir="LTR" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">MP</span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""=""><span dir="RTL"></span> שלי ואותו כפתור יחיד כמו הזרים חיים לתוכי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"מעולם לא ידעתי שמוזיקה יכולה לגרום לך לחוש כך", חשבתי ביני לבין עצמי, מתקשה להאמין כי החמצתי כל כך הרבה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">כמובן שהקשבתי למוזיקה בעבר, כמובן שהבנתי את המילים, מהם כלי הנגינה, מידי פעם אף מהם התווים אשר נתלוו למילים, ידעתי מהי "להקה טובה" ומהו "זבל תעשייתי", אך מאז שאני זוכרת את עצמי, מעולם לא חשתי כך כששיר התנגן בראשי. המילים חודרות פנימה כמו סכינים חדות, המנגינה גורמת לתחושת שמחה בל תתואר בלבי. לא הצלחתי למצוא היגיון בכך, שכן המוזיקה ששמעתי עתה הייתה למוזיקה שתמיד שמעתי. הידיעה כי אני אמורה ליהנות מהמנגינה תמיד נמצאה שם, אך התחושה... לרוב, ברגע שנזדקקתי לה – נמצאה נעדרת. חשתי שאף על פי שתמיד חשבתי כך, מעולם לא באמת שמעתי את המוזיקה. חשבתי שכן, הרי תמיד הוקרתי לה מאוד על שהשתיקה את הקולות בראשי אפילו לרגע –או לכל הפחות הנמיכה את קולם-. כעת אני יודעת כי המחשבה הזו הייתה להבל ותו לא.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"המוות באמת החזיר אותי לחיים", חשבתי בתום לב, מודעת לעובדה שלא היה זה מותה של אמילי, אלא אמילי עצמה. התחושה שחשתי כשאיבדתי אותה, הכאב הזה... כאב שאני מניחה שהיה חזק דיו במטרה לשבור את השריון שמסביב לי, מותיר אותי פגועה, מפוחדת, ועם זאת, במידה מסוימת... מאושרת? אולי. הנחתי כי זוהי אפשרות לגיטימית, אך איך יכולתי לחוש באושר כשהכאב לא מש מלבי? כיצד יכולתי להיות כה מאושרת מהתחושה שהמוזיקה העניקה לי ובו זמנית לכאוב את אובדנה של חברתי בעלת התלתלים הג'ינג'יים?<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"האם שמחה ועצב יכולים להתקיים זה לצד זה?", שאלתי את הלא נודע, לא מצפה לתשובה שכן קולותיי הם אני ואם אני לא ידעתי – הם לא ידעו. "אם כך, האם טוב ורע יכולים להתקיים זה לצד זה? אהבה ושנאה? אכזריות וחמלה?", לא ידעתי. תהיתי אם לינדזי תוכל לספק את סקרנותי (אף זו הייתה לתחושה מענגת עבורי. אמנם אהבתי לקרוא וידעתי רבות אודות העולם ונושאים רבים, אך מעולם לא באמת הסתקרנתי לגביי מידע, לפחות לא כפי שהסתקרנתי כעת), הנחתי שכן. ידעתי שבכדי שתעשה כן יהיה עליי לשאול אותה, להתקרב אליה, לשוח אודות המקרה שלה, המקרה שלי. חרדתי מהשיחה הזו (רגש שאמנם לא חיבבתי במיוחד, ועם זאת אף הוא גרם לי לשמוח מפני ש... לעזאזל חשתי חיה שוב! חשתי כי כול נשימה ונשימה שימשה מישהי, יצור חי ונושם ואכפתי! ואהבתי את זה, אהבתי את זה כל כך), אבל משהו בי השתוקק לנהל את השיחה הזו. אולי מפני שחשב כי אכיר אלפי תחושות חדשות במהלך השיחה ואולי –הנחתי כי זוהי האפשרות הסבירה ביותר- מפני שתחושת השחרור שווה את זה (הריי בתוך תוכי ידעתי שאשמח לדון בנושא, לספר לעולם על אהבתי לאותה נערה יפהפייה שמעולם לא זכיתי לנשק {"אם בכלל אהבת אותה כפי שאת חושבת", ציין קול, מזכיר כי מעולם לא ידעתי מהי אהבה עד כה}), ואולי חשתי סקרנית לגבי המקרה של לינדזי. הסיבה לא שינתה מאום.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אז נדבר מחר", החלטתי, מעט עצבנית עקב הידיעה שמעתה ואילך אשקול מעשה פעמים רבות לפני שאחליט לבצעו לא בדרך המחושבת והקרה – אלא הרגשית. <o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"מה כבר יקרה?", ואף על פי שידעתי שלא נשקפת לי שום סכנה, תחושת פחד לא הגיונית מילאה אותי כשמחשבותיי נדדו לאירועי המחר. תהיתי מדוע חשתי מפוחדת כשהנפת ידו של הנהג כמו החוותה לי לשלום, מושית אותי אל מחוץ למחשבותיי ואל העולם האמיתי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">עצרתי את המנגינה במטרה לשמוע את דבריו, "אני צריך שתכווני אותי מכאן", אמר, "אני לא יודע איך להגיע".<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"או.קיי", הסכמתי בחצי לב, מצטערת על שאין אני יכולה להמשיך ולהגות בסוגיות החדשות שהחלו צצות במוחי, מנחה את אותו נהג לעבר הבית.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""=""><o:p>&nbsp;</o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"וואו, זה היה טוב", אמרתי בזמן שנשכבתי לצדה, מניח את ידיי מאחורי ראשי. נמצאנו בביתי כעת. היא הגיעה לקראת שעת ערב בכדי לצאת לארוחה. מיותר לציין כי בחרנו לדלג עליה ולעבור מיד ל"קינוח". <o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"זה יכול היה להיות טוב יותר בצהריים", היא החמיצה את פניה בכעס.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אויש נו שרלין, אל תכעסי", אמרתי, "זה לא כאילו יכולתי להחמיץ את ההלוויה, טרוור היה צריך אותי", ניסיתי להסביר.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אתה תמיד מעדיף את החברים שלך על פניי, מייקל. אתה לא חושב שזה קצת מוזר?! אני החברה שלך, אני תמיד אמורה להיות בראש סדר העדיפויות שלך!", ציינה. שנאתי שעשתה זאת, שניסתה להעמיד פנים שהיחסים שלנו היו ליותר מניצול הדדי; היא יצאה עם הכדורסלן של תיכון פורוויל היי במטרה להפוך לנערה מקובלת יותר, ואני... טוב... אפשר לומר שנהניתי מההטבות שנתלוו לניצול. ידעתי שאלו הם יחסים כאלו מהרגע שבו פגשה בי לאחר המשחק נגד ה"טורניידוס" (</span><span dir="LTR" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">Tornadoes</span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""=""><span dir="RTL"></span>) לפני כשלושה-ארבעה חודשים בערך. עוד ניצחון נוסף להוסיף לשרשרת הארוכה. היא אמנם לא הייתה עירומה לגמרי, ועם זאת בגדיה כמו נראו מיותרים בשל חוסר הבד. פלרטטנו מעט, התמזמזנו מעט, ומשם ה"קשר" הזה המשיך. לא חיפשתי מערכת יחסים, כך גם היא (היא אמנם כמהה לפסל יפהפה שתוכל להבריק מידי פעם ופעם, אך לא יותר), ולכן המצב התאים לשנינו. לצערי הרב, ידעתי כי לא כולם הריעו ליחסים הללו. ידידיי...<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אתה מקשיב לי בכלל?", קולה פרץ לבין מחשבותיי. <o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אני כן שם אותך בראש סדר העדיפויות", שיקרתי, "לא נתתי לך להפוך אותי לבובת קן לפני כמה ימים כשביקשת שנלך להשכיר טוקסידו לנשף הסיום?!", הזכרתי, חושב כי ההברקה הזו הספיקה לכול השנה, אם לא יותר. <o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"כן, אבל...", היא החלה לומר כשהתפרצתי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"ולא הלכתי איתך ועם החברות שלך לבחור שמלה?!", שאלתי. אפילו כעת התקשיתי להבין מדוע דרשה שאמצא שם, אך מעולם לא הבנתי נשים ולא התכוונתי להתחיל ברגע זה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"כן...", היא חייכה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"ולא הלכתי איתך אחרי זה לקנות חזיות?!", גיחכתי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אני חושבת שלא כל כך סבלת באותה קנייה", היא חייכה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אני מניח שלא", חייכתי לעברה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"טוב, בסדר, צודק", ויתרה כפי שידעתי שתוותר, "אני מצטערת", התנצלה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"זה בסדר", קיבלתי את התנצלותה, "רוצה שוב?", שאלתי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"הו, כמה רומנטי!", סרקזם ניכר בקולה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"האם יש דרך רומנטית לשאול בה את השאלה הזו?", שאלתי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אני אחשוב על זה ואומר לך", אמרה ונשקה לי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""=""><o:p>&nbsp;</o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">לאחר שאחרון האורחים עזב את ביתי (למרבה ההפתעה, היו אלה שני זרים שהתקשיתי להאמין כי אמילי או הוריה הכירו), טרקתי את הדלת באנחת רווחה וניגשתי לעבר הסלון, בו חיכו לי מריה ובני משפחתה. התיישבתי לצדה על הספה השחורה ובהיתי בה במבט אטום. <o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">לא ידעתי מה לומר. קיוויתי שרוג תחזור עד עתה, אך לאו. לא ידעתי מדוע החמיצה את המפגש הזה, במיוחד מפני שהייתה זו הצעתה לערוך אותו כאן, בבית שמעולם לא כינתה כשלה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">הנחתי את ידי על כתפה של מריה וחייכתי חיוך חמים.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"זה לא מגיע לה", ידעתי. הכרתי את מריה היטב עוד מימי בית הספר היסודי של רוג הקטנה ("אבל היא לא באמת הייתה קטנה", חשבתי. תהיתי אם איי פעם הייתה). תמיד חיכינו לשתי הילדות יחדיו, שחות על דא ועל הא, מנסות לשמור על יחסיי מכרות לכול הפחות בכדי להקל על הבנות. אני מודה שהשתדלתי מעט יותר מדי. שכן אישיותה הקרירה של רוג הרחיקה את כול חבריה וחששתי שמא תיוותר לבדה. אמילי הייתה ליחידה שסירבה לוותר, שאחזה בה בחוזקה, מסרבת לעזוב. הערצתי את אותה ילדה קטנה על כך. תמיד חשבתי שהיא הייתה כה אמיצה, מלאת ביטחון, יפהפייה וחכמה גם יחד. יש אומרים שבשלב זה או אחר תמיד תחלום או תדמיין את הלווייתו של אדם מוכר בתקווה שהמחשבה לא תתממש ותהפוך למציאות. מוזר ככל שזה יהיה, באמת חלמתי אודות הלווייתה של אמילי, לפני שנים, כשהיא הייתה לילדה קטנה ורוג התחזתה לאחת. הסיבה לחלום נטמנה בחשש החבוי שלי בו אמילי תנטוש את רוג ותותיר אותה בודדה. לפחות זה מה שהפסיכולוג שלי אמר. הנחתי שזוהי הסיבה ולא הגיתי בחלום שוב. אך כעת, משהחלום הפך למציאות, התקשיתי שלא לתהות אם היה זה חלום נבואי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אני כל כך מצטערת", רציתי לומר (בכנות, באותו רגע, ידי על כתפה של מריה האבלה, ייחלתי לכול מילה שתמצא את דרכה אל מחוץ לפי), אך ברגע שבו חשבתי על השדיפות של המילים, התחושה שהמילים הללו היו מעניקות לי לו הייתה זו אני... החלטתי לוותר על ניסיון לנסות ולמצוא את המילים. ידעתי שלא אוכל למצוא שום משפט שיוכל לבטא את הצער שאני חשה ולגרש את האבל מחייה של מריה, ואם כך, מדוע לנסות?<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"לו הייתה זו אני...", חשבתי בלבי, "טוב, זו כבר הייתה אני, אבל לי היה יותר זמן...", חשבתי בלבי, מנסה שלא לדמוע בעודי חושבת על מליסה. תמיד השתדלתי שלא לחשוב עליה, המחשבה תמיד עוררה בי את העצב והכעס אשר מהם הצלחתי לחמוק בקלות כה רבה, והתכוונתי להמשיך בכך. להמשיך לברוח. כול עוד נפשי בי ורגליי חזקות דיין תמיד אברח, אברח לעבר גן הורדים ואשתדל שלא להביט לאחור.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">דאגתי לרוג. נדרש מאמץ כה רב לשמור עליה. המבוגרת שהתחזתה לילדה קטנה כמהה לעצמאות וחופשיות –ובדידות- אף יותר משהלכה לחנות התחפושות ורכשה את תחפושת הנערה. היא תמיד הייתה קרה, תמיד סירבה לנסות ולהתקרב. ברגע שבו הבינה כי היא רשאית לשוטט בעולם לבדה בחרה לעזוב אותו לעד. היא באה הנה בלילות ועזבה בבקרים. כמו היה זה בית מחסה לנוודית הרחוב שהייתה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">שנאתי זאת בכול מעודי. קיוויתי שעם הזמן יבוא יום ובו תוכל לקרוא לביתי ביתה, לראות בי כיותר מהאפוטרופוסית שלה, אלא כסבתה שאוהבת אותה. אך לאו.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">הילדה לא ידעה שהצילה אותי משהועברה לידיי. קרן החושך הקטנה והמושלמת הסיחה את דעתי. היא מנעה ממני לחשוב, ובזמנו לא הייתי זקוקה למחשבות. הטיפול בה גרם לי לשכוח, ולבסוף, להפסיק להיזכר. היא הפכה לבתי היחידה, זו שתמיד אוהב ולה תמיד אדאג, לא משנה מה תעשה או כיצד תנהג.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">רוג הייתה זו שהתקשתה להתמודד עם מה שקרה. מסיבה זו לא הקשיתי עליה; לא התקשרתי אליה, לא הטרדתי אותה, לא הקצבתי אותה. היא פשוט התחמקה מההתמודדות, בורחת מהאמת. נסה כל עוד נפשה בה מהכאב עד שאיבדה אותו ולא הצליחה למצוא אותו שוב. ניסיתי לגרום לה לפגוש בפסיכולוג שידבר איתה על הנושא, ניסיתי לשוח עמה בעצמי, ניסיתי... אך הילדה לא ויתרה, היא הייתה בשלה, מעדיפה להיוותר בחשכה, ופחדתי שמא אדחף יותר מדי אאבד אותה לעד אז... פשוט הפסקתי לדחוף.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אני חושבת שאנחנו נלך", קולה של מריה חדר לבין מחשבותיי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"הו, או.קיי", חשתי הקלה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">ליוויתי אותה ואת מה שנשאר מבני משפחתה לדלת בשקט ובאיטיות.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"מה עם כול האוכל שהביאו?", שאלתי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"תשאירי אותו לעצמך", השיבה בקול מיואש. <o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"את נוסעת לאטלנטה בקרוב, נכון?!", וידאתי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"כן, יש לי קרוביי משפחה שם", השיבה. שמחתי על שעזבה. ידעתי כי יוטב לה שם מאשר כאן, לבדה. היא זקוקה לתעסוקה ולעזרה, וקיוויתי שתוכל לקבלם שם.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אני מקווה שיהיה לך טוב שם", איחלתי. היא לא הגיבה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"להתראות, מריה", אמרתי כשזו יצאה מבעד לדלת. היא הנהנה והמשיכה ללכת, מותירה את רוחה לצד הדלת.&nbsp; &nbsp;&nbsp;&nbsp;<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""=""><o:p>&nbsp;</o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"מה?!", היא שאלה בכעס, ככל הנראה מאסה בסינונים חוזרים ונשנים.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"התקשרתי אלייך מיליון פעמים", ציינתי את המובן מאליו.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אז לא הבנת הרמז?", שאלה בכעס.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"קייס, אמרתי שאני מצטער. את יודעת שלא באמת התכוונתי למה שאמרתי. למה את כל כך מקשה עליי?", שאלתי כלא מבין, חושב על המהירות שבה יצאה ממכוניתו של מייקל, גוררת אחריה את לנדון לפני שאספיק לאוץ אחר השניים ולהתנצל.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"כי אתה יודע בדיוק כמוני שזו לא הסיבה היחידה שבגללה אני כועסת", הסבירה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"קייס, לא יכולתי פשוט להתעלם מהן...", התחלתי לומר כשזו עצרה בעדי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"נניח שכן –ואני לא אומרת שכן, אבל שיהיה-, היית חייב לדחוף אותן לתוך החבורה שלנו בכוח? היית חייב להכריח אותי, את מייקל ואת לנדון לנסוע איתך להלוויה ולאחרית-הלוויה של נערה שאנחנו בכלל לא מכירים עם אנשים שאנחנו בכלל לא מכירים? היית חייב...", היא התכוונה להמשיך כשהתפרצתי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אז זה מה שמכעיס אותך?!", וידאתי, "שביקשתי מכם לעזור לי לתמוך בידידות שלי לאחר שחברה שלהן התאבדה?!", כיערתי את הסיבה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"לא, זה לא מה שמכעיס אותי", אמרה, "מה שמכעיס אותי זה שאתה מנסה להציג את עצמך כקדוש מעונה או משהו, ובעצם אתה כל כך אנוכי...", היא אמרה בנימת תיעוב.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"איך בדיוק?", שאלתי. לא חשבתי את עצמי לקדוש מעונה, ועם זאת לא חשבתי שהתנהגותי דמתה לשל המלך מידס.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אתה מחבב אותן, טרוו", פסקה, "אתה העדפת שתי זונות על פני החברים הכי טובים שלך מאז כיתה א' רק בגלל שאתה רוצה להיכנס להן למכנסיים", אמרה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"הא?!", שאלתי בהפתעה גמורה, "קייס, זה בכלל לא...", התכוונתי להכחיש כשזו שוב התפרצה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אל תיתמם! אתה יודע שאני צודקת, בין אם אתה מוכן להודות בכך או לא", ציינה עובדה, "פגשת את אותה לינדזי וחשבת שהיא חתיכה אז למה לא?! ואז הרוג הזו נכנסה לחיים שלך... הריי אף פעם לא בדיוק היה לך מזל עם בנות בעבר, לא כמו ללנדון ומייקל שתמיד מוצאים מה לספר... אתה תמיד היית הביישן שבחבורה, זה שיכול היה להשיג בנות אבל היה עסוק מדי, או ביישן מדי, או פשוט בלתי נראה ליד הקלע הראשי והשרירן הכריזמטי", עיוותה, "ופתאום שתי נערות רוצות אותך?! מי יאמין בכלל?! אני לא אומרת שכול הדרמה שבתוכה הן נמצאות לא היוותה חלק מהחיבור המהיר –הריי תמיד אהבת את הריגוש שבכול, מר. אני אקפוץ מול המכונית, מה כבר יקרה?!- ואנשים תמיד מתקרבים במקרים כאלו, אבל זוהי הסיבה העיקרית. נתת לאגו שלך לגדול כל כך מהר עד שהוא מחץ אותנו, ואני לא התכוונתי להימחץ", אמרה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"זה לא ככה, קייס", הכחשתי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אז למה לך להתחבר לשתי נערות מזרחיות כל כך מהר?", שאלה, "בכנות טרוו, מהי לעזאזל הסיבה?", שאלה. לא ידעתי מה לומר. לא הגיתי בשאלה עד עתה. האם ישנו סיכוי שלא באמת ניסיתי לסייע לשתי הידידות מפני שהזדהיתי עמן (הסיבה שאני חשבתי אשר הניעה אותי), אלא מפני שפשוט נהניתי מתשומת הלב? <o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"ולמה להן להתחבר אליי במהרה?", שאלתי. התשובה הייתה פשוטה: ללינדזי לא היה אף אחד אחר, כך גם לרוג. שתיהן היו בודדות, אני פשוט הייתי לנער שנמצא במקום הנכון, בזמן הנכון. ואנשים באמת מתאחדים בזמן של אבל/כאב/דרמה/פחד, תמיד מוצאים נחמה באחר. אפילו זכרתי מחקר שקראתי בעבר אודות מספר אנשים שנכלאו בחדר אחד ונאמר להם כי בקרוב יילקחו אחד אחד לחדר קטן בו יקבלו זרם חשמלי קל. עקב הפחד ותחושות הייאוש והלחץ, התאגדו אישים זרים לקבוצות מאוחדות. הנחתי כי כך קרה גם לנו. <o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">האם חיבבתי אותן? כלומר, כפי שקייס חשבה? הייתי חייב להודות שכשנמצאתי עמן חשתי שונה מאשר שחשתי עמה. חשתי נבוך יותר, בצורך לחייך כול הזמן, פשוט שונה. פתרתי את התחושות הללו בשל העובדה שהכרתי את שתי הנערות לא מזמן, אבל...<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"האם אני כה מעופף עד שאני לא יודע מהם רגשותיי?", חשתי טיפשי כשהשאלה גובשה בראשי. <o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"זה מה שחשבתי שתאמר", אמרה קייס משלא השבתי לשאלתה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"קייס, אני...", התכוונתי להתנצל –שוב- כשזו התפרצה בפעם האחרונה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"רק תחליט מה אתה רוצה לפני שאתה פועל, טוב?!", שאלה בתערובת של כעס ודאגה, "אני לא חושבת שהן בעד שלישייה", היא ספק גיחכה ספק מיררה והשיחה נסתיימה. מותירה אותי תוהה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""=""><o:p>&nbsp;</o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">לאחר שגמעתי כוס שנייה של תה עם נענע, החלטתי לפרוש למיטתי ללילה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">הנחתי את הכוס במדיח בעודי בוהה בערמת התבשילים שהובאו על ידי זרים כה רבים לביתי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אוכל מקולל", חשבתי בלבי, "המזון הזה אפוף מוות", מצאתי היגיון בהבאת מאכלים לאבלים (חלקית מפני שכך את חשה כי את עוזרת כמעה, חלקית מפני שהאבלים מדוכאים מדי מכדי לבשל, חלקית בשל האמונה כי אין על האבלים לבשל במשך תקופה מסוימת...), אך לא מצאתי שום היגיון במציאות שבה האוכל נותר בערמה על שולחני.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">עזבתי את המבטח ונעתי לכיוון המדרגות, מותירה מאחוריי ערימה של מזון שבוודאי אבקש מאחד העובדים לזרוק ביום למחרת.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"האם רוג תשוב הביתה היום?", השאלה נתלתה באוויר. לא חשבתי שישנו מקום אחר שבו תוכל לבלות את הלילה, במיוחד לאחר שאמילי... אך לא יכולתי להיות בטוחה בכך, שכן ידעתי כי זו החלה מסתובבת עם נערים חדשים מאז מותה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"האם היא איתם? או שאולי היא בסערה הזו, אבודה איפשהו?", ייחלתי לתעסוקה, אך לא מצאתי אחת. הפעם היו אלה רק אני ורגשותיי, ולא אהבתי זאת כלל.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">עליתי במעלה המדרגות באיטיות, מתהלכת לעבר חדרי. ידי אחזה בידית הדלת כשחשתי כאב חד בלבי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אה!", זעקתי בכאב, אוחזת בדלת ביד אחת ובקיר ביד האחרת, בטעות לוחצת על מתג האור בחדר ומפעילה אותו.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"מה זה?", שאלתי כלא מבינה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"תגיעי למיטה", אמר קול לפתע, "את צריכה לשבת ולהתקשר לאמבולנס", אמר וכך עשיתי. דידיתי למיטה בכאב, משתדלת לייצב את רגליי המסורבלות. באמצע הדרך נפלתי, אך המשכתי זוחלת לעברה. חשבתי שלו רק אצליח להגיע למיטה ולהרים את השפופרת שניצבה על השידה שלצדה... אך היא הייתה כה רחוקה, ואני הייתי כה חלושה. <o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"עוד קצת", חשבתי כשנגעתי ברגליי המיטה, "רק עוד...", ואז הכול השחיר.&nbsp; <o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""=""><o:p>&nbsp;</o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">הקצתי בעלטה מוחלטת. ראשי כאב. מכוניות אדומות בעלות זוהר יפהפה נסעו סביב ראשי במעגל אינסופי. שפשפתי את פניי ואת עיניי בניסיון לסלקן. חיכיתי מספר רגעים עד שחלפו על פניי והמשיכו במסען לפני שתהיתי היכן אני. החשיכה ששררה סביבי לא סייעה למצב.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"איפה אני?", שאלתי את עצמי, מאמץ את מוחי בניסיון להיזכר. החזרה בזמן נראתה כה מוחשית הפעם; יותר מתחושה שאני כמו צופה בעבר כפי שאדם –ככל הנראה אף ברגעים אלה- צופה בסדרה או בסרט שבו הוא כיכב. הפעם התחושה הייתה מציאותית אף יותר. חזקה יותר. לא עוד הייתי לנער שצופה בסרט שבו זה כיכב, אלא הייתי לכוכב עצמו ברגע האמת, כמו עומד להיכנס לתפאורה דמוית המכונית ולשחק. מוכנים, מצלמה, אקשן! כדאי שאהיה מוכן ל"קלוז אפ" שלי, מפני שהצילומים החלו ברגע זה והסצנה הקודמת נמחקה מהמצלמה עקב בעיות טכניות.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">מצאתי את עצמי יושב במכוניתה של מיליסנט, שנינו נוסעים בדרכנו למה שאני הנחתי כי היה "לינדה". הנחתי ששם מיליסנט תותיר אותי ותברח כל עוד נפשה בה. תהיתי אם תחזור, הנחתי שלא. הבטתי בסערה וחשבתי על אמילי, מספר דקות לאחר מכן מצאתי את עצמי מברבר ללא שום שליטה אודות השקפתנו –שלי ושל מיליסנט- המוטעית כי הכול יהיה בסדר בסופו של דבר. האמנתי בזאת גם כעת, שאנו מעמידים פנים ומקווים שנצליח להתגבר על כול זה, אך בתוכנו יודעים כי זהו הסוף, ואין שום דרך חזרה. ישנם יותר מדי סודות, יותר מדי אירועים, יותר מדי בעיות. כול אלה ועוד חצצו בינינו, והתקשיתי לאחוז בידה מבעד למחיצה הבלתי נראית.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">לא שלא אהבנו אחד את השנייה, האמנתי שאהבתנו הייתה לחזקה יותר משל רוב הזוגות בעולם. אך רבים אמרו –וככל הנראה גם יאמרו- שאהבה לא תמיד מנצחת את הכול. זו הייתה לאמת המרה, ומשום מה, באותו רגע, חשתי נחוש בדעתי להוכיח זאת לאהובתי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">המשכתי מדבר ומדבר, לא שם לב לשלט אשר כוסה בשלג רב. אבל הפעם הייתי ערני יותר, והבחנתי בו. היה זה שלט אדום ומלבני בעל מסגרת לבנה שעליו נכתב באותיות גדולות ולבנות משפט שהתקשיתי לקרוא בשל השלג.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"מה כתוב שם?", שאלתי את עצמי, "</span><span dir="LTR" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">End…? </span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""=""><span dir="RTL"></span>&nbsp;סופו של מה?", לא הצלחתי להבין, חלפנו על פני השלט מהר מדי. <o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">ואז הבחנתי בידיה של מיליסנט.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">בזמן שאני זעקתי כמו חולה נפשי אשר לא מצליח לעצור בעצמו, זו הניפה את ידיה והניחה להגה. הבטתי ברגליה, הן התרוממו ונטשו את דוושות הגז והבלימה. היא ניסתה להתקרב אליי, ככל הנראה בכדי לומר דבר מה, או להשתיק אותי, ואולי לאחוז בי, מבצעת פעולה אינסטינקטיבית שבודאי לא הייתה מודעת אליה כשביצעה אותה. אך חוסר הידיעה לא שינה דבר, המכונית איבדה שליטה, ואז...<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אז מה?", שאלתי. לא ידעתי, התעלפתי עוד לפני שיכולתי לדעת.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">הסטתי את פניי אנה ואנה, מנסה למצוא כול סימן שירמוז את מקום הימצאי (הקור גרם לי לתהות אם עדיין נמצאתי בתוך המכונית), אך האפילה והשלג הקשו את ראייתי. לא יכולתי לראות דבר, רק לחוש ברוח הקפואה ובאותו כאב בראשי. לא, לא רק זה. עוד כאב. בלבי. עבר שבוע וחצי בערך מאז שהשתחררתי, אך ידעתי שעדיין לא נמצאתי בקו הבריאות. קיוויתי שזה לא רציני, ש... "רגע", חשבתי, "אם אני ומיליסנט נמצאנו במכונית...", הפאניקה החלה חודרת למוחי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"מילי...", גרוני נחנק, השמעתי קול חנק וכחכתי בגרוני. לאחר מכן ניסיתי שוב, "מיליסנט?", זעקתי –או לפחות ניסיתי לזעוק-, פחד ניכר בקולי. "את פה?", אין קול ואין עונה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"מה אם היא מדממת עכשיו?", חשבתי בראשי, "מה אם היא...", לא, לא יכולתי לאבד גם אותה. אני לא אתן לזה לקרות.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אולי זה כבר קרה", אמר קול בראשי. התעלמתי ממנו.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"למה כל כך חשוך פה?", השאלה ניצתה בראשי, "זה אומר שאנחנו לא באזור עירוני", ידעתי, "אם היא תזדקק לעזרה, איך אוכל לומר לאמבולנס היכן אנחנו?", שאלתי בפחד.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"עזוב את זה, איך תתקשר?", שאל הקול, "בפעם האחרונה שהתקשרת נאמר כי אין קליטה", הזכיר.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אולי היא חזרה".<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"ואולי לא".<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"לא משנה עכשיו", חשבתי, "אני זקוק לאור", ידעתי. מנורה נדלקה מעל לראשי כשרעיון צץ במוחי. לצערי הרב, היא לא סייעה לי במדור האור ולכן עדיין נאלצתי ליישם את תוכניתי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">שלחתי את ידי לעבר פתח ההצתה. חשבתי שבמידה ויימצאו במקומם, אוכל להתניע את המכונית ולהדליק את הפנסים הקדמיים. המפתחות לא נמצאו במקומם. הנחתי שהתעופפו ממקומם בזמן ההתנגשות. נואש (ומודע לכך שאין לי זמן לתור אחר המפתחות), הושטתי את ידי לעבר מתג המנורה בתקרת המכונית, מקווה כי לא נשברה. ניסיתי להדליקה. ויהי אור.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">רגע של שמחה מוחלף במהרה בחרדה צרופה. הסטתי את מבטי לעבר מושב הנהג. היא הייתה שם. טוב, רובה בכל אופן. ראשה הוצא אל מחוץ לחלון המכונית השבור. היא נראתה כמו נערה שמנסה לצפות בכוכבים. דם. כל כך הרבה דם על דלת המכונית וחלק מהמושב. הבטתי בחזה העולה ויורד. נראה היה שהיא עדיין נשמה, אך מי ידע עד מתי?<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">ללא מחשבה, שחררתי את חגורת הבטיחות שלי והתקרבתי לעברה, מנסה למשוך אותה אל פנים המכונית ולראות מהו מצבה ("אם היא חיה", תיקן הקול בראשי), אך עורפה ניתלה על הזכוכית השבורה אשר נותרה מהחלון שבו התנגשה, וידעתי שכול תזוזה עלולה לחתוך אותו יותר משכבר נחתך.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"עליי לצאת מהמכונית", ידעתי. האם אני מסוגל לעשות זאת? קיוויתי שכן.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">פניתי לעבר דלתי במטרה לפתוח אותה, אך זו&nbsp; התנגשה בעץ ומסיבה זו סירבה להיפתח.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אני צריך לצאת מהדלת האחורית", ידעתי. הסתובבתי לאחור, חש בכאב חד ברגלי הימנית, יודע כי אין זה הזמן לדאוג לה. התרוממתי כלפיי מעלה, מניח את ברכיי על מושב המכונית, משתדל שלא להיתקל בתקרה. הושטתי את ידיי וניסיתי לעבור לצד האחורי של המכונית. ידיי נגעו במושב האחורי כשכאב חד פילח את ראשי. טלטלתי את ראשי במטרה להיפטר מהכאב. נעזרתי בידיי במטרה למשוך את מחצית גופי פנימה לעבר הצד האחורי. משעשיתי זאת, הסתובבתי שוב ומשכתי –בזהירות- את רגליי פנימה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">התנשמתי והתנשפתי בכבדות, משתאה מתחושת המאמץ שכילתה אותי. "מה לעזאזל לא בסדר איתי?!", לא נזדקקתי לתשובה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">התקדמתי לצדו השמאלי של המכונית ויצאתי החוצה. האוויר הקפיא את אפי במשב הרוח הראשון. אמנם ניכר קור במכונית בשל החלון השבור, אך בחוץ המילה קור נראתה כה חלושה. קיפאון נראתה כמילה תואמת יותר.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"מהי הטמפרטורה עכשיו?", תהיתי, "3-? 4-?", הנחתי שבכיוון הנמוך יותר.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">העלטה מנעה ממני לראות. החזקתי את ידיי אל מולי, לא ראיתי דבר.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">צלעתי לעבר דלתה של מיליסנט, אוחז במכונית בניסיון להתייצב, גורר אחריי את רגלי הימנית בשל הכאב. הנחתי שמשהו חדר פנימה, אל תוך המכונית, אך לא יכולתי לדעת מה בשל החושך ולא הספקתי להבחין בכך כששהיתי במכונית.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">כשהגעתי לדלת, מיליסנט נראתה כה שלווה. "מעולפת, יותר נכון", ידעתי, ועם זאת היא נראתה מלאכית ב"שנתה". לרגע חזרתי לאותו לילה שבו הבטתי בה, משתאה בשל יופייה. אורה הזהבהב לא נוטש אותה, לא בעיניי. התקשיתי לראות בשל האור המצומצם של המנורה, אך כשהתכופפתי במטרה להביט בעורפה הבחנתי כי המצב לא טוב. זקיפי הזכוכית ננעצו בתוך עורפה. לא יכולתי לראות מהו העומק, אך הנחתי שעמוק מספיק.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">האם להרים את ראשה? לא ידעתי. האם אפגע בה יותר או שמא אועיל במעשיי? שוב לא ידעתי. האם ללכת להזעיק עזרה? אך מה אם אאבד את דרכי, אשכח היכן היא נמצאת? לא אוכל להותיר אותה לבדה... נכון?<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"מה עושים עכשיו?", שאלתי את עצמי בפאניקה הולכת ומתגברת.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"תתקשר לאמבולנס", ייעץ לי הקול שוב.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"מה זה יעזור?", שאלתי כלא מבין, "אין לי מושג איפה אנחנו".<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"כן, אבל אולי הם יוכלו להסביר לך מה לעשות או משהו", עודד הקול, "אולי ידעו כיצד תוכל לעזור לה".<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אבל אין קליטה", הזכרתי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אולי כבר יש", אמר. <o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">שקלתי את הצעתו במשך מספר שניות. "מה אני כבר יכול להפסיד?!". תרתי אחר הפלאפון שלי בין כיסי, תוהה מדוע לא חשבתי לנסות להאיר את המקום עם הבזק המצלמה שלו או עם האור המקורי. <o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">&nbsp; <o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">מטושטשת, מסוחררת, כאב בלתי נסבל בעורף. זו הייתה הגדרתי לתחושות שחשתי משהבחנתי בהבזק האור הראשון אשר הקים אותי לתחייה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"מה קרה?", שאלתי כלא מבינה. רגע אחד נמצאתי לצד ג'ו וברגע שלאחר מכן...<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">פקחתי את עיניי בחשש, מצפה להימצא באולם מואר או אולי מרפאתו של רופא שיניים. אך במקום שבו שהיתי לא נמצא דבר, וכשאני מתכוונת ללא דבר, אני מתכוונת לשום דבר; שום מנורה, שום קירות, התקשיתי להאמין שהאוויר שעליו נשכבתי היה לרצפה. ניסיתי להתרומם, חשה בסחרחורת האופפת אותי מתחזקת עקב כך. נלחמתי בה בעודי משתדלת להתייצב. חשתי שיכורה שוב.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אולי אני באמת שיכורה", חשבתי בלבי, "אולי כול אשר אירע היה ללא יותר מחלום בלהות וכעת אני פשוט... מה? עוברת להזיה הבאה?", זו הייתה להנחה לגיטימית, ועם זאת נותרתי ספקנית; המחשבה כי במשך כול הזמן הזה שהיתי מעולפת בחדרי נראתה לי גרוטסקית. אך משהו בי ייחל להאמין כי זוהי האמת, שג'ו לא באמת מכור לסמים, שאמילי לא התאבדה וסחפה עמה את נשמותינו, שליבי לא תפסה את מקומי בתיכון... מצאתי נחמה במחשבה שהכול היה ללא יותר מחלום, "כמו אליסה בארץ הפלאות", חשבתי לעצמי, "גם חלומה היה ממשי עד מאוד, אך לבסוף היא נאורה למציאות", זכרתי את אותו סיפור ילדים שאהבתי לקרוא כשהייתי קטנה. זכרתי שתמיד אהבתי לקרוא. בין אם היה זה ספר ילדים או ספר לימוד – אהבתי לקרוא כול אחד ואחד מהם. למדתי לקרוא בהיותי בת חמש בלבד. זכרתי את תחושת העצב שחלחלה בי באותם זמנים מפני שאבי הפסיק לקרוא לי סיפור לפני השינה עקב כך. זכרתי את הלילה שבו ביקשתי ממנו לקרוא לי סיפור בכל מקרה, אף על פי שידעתי לקרוא.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אתה טוב יותר ממני", שיקרתי, "אתה מחקה את כול הקולות וכך אני יכולה להירדם בזמן שאני מקשיבה לסיפור". תמיד תהיתי אם חזר לקרוא את אותם סיפורים מפני שהאמין לי או שמא הבין כי פשוט אהבתי שהוא זה שקורא את אותם סיפורים, נושק לי ללילה טוב, מחבק אותי במשך זמן רב, מכסה אותי בשמיכה שהגיעה עד לסנטרי בדיוק במקום הנכון ועוזב את חדרי באיטיות. הנחתי כי ידע, אבי היה לאיש חכם מאוד. אך אם היה כה חכם מדוע הבטיח שיחזור כשידע שלא יעשה כן? עוד שאלה ללא מענה. הנחתי כי פשוט העדיף לשקר ולא להתמודד עם העצב שאחוש, אך התגובה הזו אכזבה אותי כמעה, שכן האמנתי שאבי היה טוב מזה; שיהיה לאיש שיעדיף להתמודד עם הכאב, העצב והסכנה מאשר להעביר את המטלה למישהו אחר. אולי שגיתי, אך כעת, משהיה ללא יותר מרוח, העדפתי לדבוק בשקר המתוק מאשר באמת המרה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">הבטתי סביבי, מנסה לזהות את המקום שבו נמצאתי, אך לאו. שום תווית, שום צבע, שום כלום. חשתי כמו ילדה קטנה שוב, מקווה כי אביה יחבקה ויאמר לה שהכול בסדר, מפני שחשתי ששום דבר לא בסדר במקום הזה, שום דבר. <o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""=""><o:p>&nbsp;</o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אני שנייה חוזרת", אמרתי בזמן שיצאתי מהמונית לעבר ביתה של סבתי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"אני אחכה פה", אמר בזרועות שלובות. הנהנתי והלכתי לעבר הבית, משתדלת שלא לשקוע בשלג. עליתי במדרגות אשר הובילו לדלת הכניסה, מפתח פגש מנעול, פתחתי את הדלת ונכנסתי. הבית נמצא ריק, הפסדתי את המחצית השנייה של ההלוויה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"האם זה באמת אירע היום?!", שאלתי כלא מאמינה. תחושת הזמן ברחה ממני, ועם זאת הכאב החליט לעבור לגור בתוך לבי החדש.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"סבתא?", קראתי בקול, תוהה אם זו נמצאת או שמא העדיפה לברוח מכול הבלגן שהותירו האבלים מאחור ויצאה למרות הסערה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"האם דאגה לי?", הייתה זו מחשבה שמעולם לא תהיתי לגביה. מעולם לא היה אכפת לי כיצד חשה סבתי, אך כעת... כעת הכול השתנה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">עליתי במעלה המדרגות לעבר חדרי במטרה לדלות מחסכונותיי. נכנסתי פנימה בחופזה ומיהרתי לפתוח את תיקי –בו נמצא ארנקי- כשהבחנתי כי דבר מה נשתנה בחדר: המצעים נראו מעט עקומים, המגירה הרביעית בשידת הלימודים שלי נמצאה פתוחה והתמונות... כול התמונות של אמילי ושלי, הן נראו כמו דבר מה הזיז אותן או משהו. הייתי מתמקדת מעט יותר בכך לולא הייתי כה מותשת וממהרת לחזור מטה ולשלם לנהג, אך כך הייתי ומסיבה זו פסחתי על כול השינויים, אוחזת בארנקי, אצה במסדרון הארוך, לא שמה לב לאור אשר בקע מחדרה של סבתי למרות הדלת הפתוחה למחצה. משהגעתי לדלת הכניסה האטתי את מרוצתי בשל השלג, מדדה בו. התקשיתי לראות בסופה, אך הצלחתי להבחין בצבעה החרדלי של המונית. היא ניצבה בדיוק באותו מקום שבו עזבתי אותה. כך גם הנהג. <o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">משהייתי קרובה מספיק, נקשתי על חלונו של הנהג (בשל השלג החלונות נתכסו בקרח ומסיבה זו הנהג לא הבחין בי), כמו מחווה לו לפתוח אותו. הוא עשה כן.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"הנה", אמרתי והושטתי לעברו את הסכום שאני חשבתי לסמלי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"תודה לך, חברה", אמר והנהן לאות תודה, "את רק יכולה להסביר לי איך אני חוזר למרכז העיר?", שאל. הנהנתי ולאחר שהדרכתי אותו, זה העביר הילוך ונסע לדרכו. תוך שניות אותו צבע חרדלי נעלם מעיניי. כול שיכולתי לראות היה מיזוג של לבן, אפור ומעט חום וירוק מהעצים הרבים שהקיפו את שכונתי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">חזרתי לביתה של סבתי ועליתי במדרגות באיטיות. עייפה ומפשירה מהכפור, ייחלתי למצוא את מיטתי ולפרוש. התהלכתי במסדרון רחב הידיים, תוהה מדוע לא שמתי לב לאורכו עד היום כשהבחנתי באור הבוקע מדלת חדרה של סבתי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"למה הדלת פתוחה בכלל?", שאלתי כלא מבינה. סבתי נמצאה בחדרה רק בבוקר כשטיפלה במטלות הבוקר או בערב כשהלכה לישון. היא לא ישנה עם אורות דולקים או דלתות פתוחות, ושני הסימנים הללו נראו לי חשודים ביותר בשל שגרתה הידועה של סבתי אשר הכרתי היטב.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">לו הייתי שמה לב לאורות הדולקים והדלת הפתוחה למחצה לפני כשבועיים, הייתי פשוט חולפת על פניה בחוסר עניין. אך כעת, כשתחושת הסקרנות שבי הייתה כה חזקה עד שלא יכולתי להתעלם ממנה, החלטתי לפתור את התעלומה ולבדוק את הנעשה בחדר.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">התקרבתי לעברו בהס, משתדלת שלא להשמיע רחש במקרה וסבתי ישנה. הופתעתי מתחושת ההתחשבות, אך הנחתי שאין אני אמורה להתפלאות עתה, משנראה כי הרגשות החליטו לעבור להתגורר בלבי. &nbsp;&nbsp;<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">ידי הונחה על הדלת הקפואה, דוחפת אותה בקלות. קול הצירים נשמע כה חזק, אך השאון כמו איבד את קולו משהבחנתי בגופה שניצבה לרגליי המיטה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">פחד. תחושה כה בלתי נעימה ומקפיאה. במשך זמן (שהלקיתי את עצמי על שלא צלחתי לאמוד) פשוט עמדתי שם, בוהה בה בשקט.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"היא חיה?", השאלה נשמעה כה אינפנטילית בראשי. קרבתי לעברה בזמן שקומץ של סקרנות הוסף לתערובת הפחד. כרעתי לצדה ואחזתי בידי את זרועה, מנסה לחוש בדופק.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"יש שם משהו", חשבתי בהקלה, "אבל זה כה חלש...". הבטתי בפלג גופה העליון. היא נשמה במהירות ובקול רם. הנחתי שאין זה סימן טוב.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"מה לעשות, מה לעשות?", שאלתי, יודעת כי לו הייתי מחושבת כתמיד הייתי יודעת מיד.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"תתקשרי לאמבולנס!", זעקו הקולות, אותן שאריות ממי שהייתי.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">"כן, כן, זה רעיון טוב", תיעבתי את הנערה המפוחדת שלה הפכתי להיות. תמיד הייתי כה רגועה, תמיד בוטחת באינסטינקטים שלי, וכעת... כעת הייתי לא יותר מגור כלבים לצד אמו הגוססת.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-size:11.0pt;font-family:" arial","sans-serif""="">הרמתי את השפופרת מקנה וחייגתי 911, מחכה לקול, קול שיאמר לי כי הכול כן יהיה בסדר, שהיא תחייה, שהיא לא תילקח ממני. לא.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL"><font class="Apple-style-span" face="Arial, sans-serif" size="4"><span class="Apple-style-span" style="font-size: 15px;"><br></span></font></p><p class="MsoNormal" dir="RTL"><font class="Apple-style-span" face="Arial, sans-serif" size="4"><span class="Apple-style-span" style="font-size: 15px;">אז? אהבתם? לא אהבתם? מקווה שתגובה בונה.</span></font></p><p class="MsoNormal" dir="RTL"><font class="Apple-style-span" face="Arial, sans-serif" size="4"><span class="Apple-style-span" style="font-size: 15px;">אוהבת תמיד :-*.</span></font></p></div>Mon, 16 Nov 2009 14:34:00 +0200izo245@walla.com (Lindsey's Secrets)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=477332&blogcode=11393421http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=477332&blog=11393421