אני לא אוהבת לכתוב פוסטים אישיים בבלוג הזה (בעיקר מפני שזהו בלוג סיפורים ואני מעדיפה להיות מקצועית), אבל הנושא דיי קשור, אז אני מוותרת לעצמי הפעם.מחר יש לי מגן. כמעט כול הימים הפכו לימים של "לפני מגן" או "לפני בגרות", ועם זאת, אף על פי שהפרק האחרון של הסיפור האחרון שלי פורסם כאן לפני זמן כה רב, אני עדיין מוצאת את עצמי חוזרת לכאן - לבלוג הזה.
אף על פי שאין לי זמן לפגוש את חבריי הטובים, ללכת להתנדב, ללכת לשיעורי נהיגה, לחיות... אני עדיין מוצאת את עצמי נכנסת לכאן. אם זה לבדוק כניסות, תגובות או סתם לקרוא ולבקר את עצמי - אני נכנסת.
אני כ"כ מצטערת על שבחרתי לקחת הפסקה מהבלוג הזה. אל תבינו אותי לא נכון, אני מאמינה שבזמנו וגם היום זו הייתה לבחירה נכונה מפני שאני מוצפת במבחנים וכפרפקציוניסטית (לפי חבריי) אין סיכוי שאהיה מוכנה להשלים עם ציונים נמוכים. מיליוני שיקולים נוספים נלוו להחלטתי, שיקולים נכונים, שיקולים מתאימים, שיקולים טיפשיים.
האמת היא שלא ידעתי, לא ידעתי שכשאנטוש את הבלוג גם אנטוש את הכתיבה. לא, לא הפסקתי לכתוב לגמרי, אך עבר זמן כה רב מהפעם האחרונה שבה באמת כתבתי והשקעתי... ואני אל מודאגת במיוחד, רק מדוכאת. אני יודעת שכשיגיע החופש הגדול אני אוכל לכתוב יותר. הבעיה היא שאז עולים הקולות ואומרים שלא יהיה לי זמן, שאז העבודה תחליךף את ביה"ס ואני עדיין לא אמצא את הזמן. אני מקווה שזה לא יקרה, אך גם אם כן, האם אני בכלל יכולה להמשיך ולעדכן כאן?
סיפורי הנוכחי, "סודותיה של לינדזי", הוא עדיין הסיפור שאני "עובדת" עליו ברגע זה. הזקתי אותו באמצע, ואני כבר לא יודעת אם ישנה אפשרות שאוכל להמשיך אותו כאן. אני בעצמי דיי נטשתי אותו לאחרונה (רק פיזית, לא נפשית), ולחזור ולכתוב יהיה קשה ועם זאת נהדר. אך להמשיך ולפרסם כאן כשפרק 33 כבר פורסם? מי יקרא? איש לא יקרא. זוהי האמת העצובה, שכשנטזתי את הבלוג, נטשתי את הכתיב, וכשנטשתי את הכתיבה, נטשתי את עצמי ובכך את הקוראים, וכעת אני בודדה בעולם היצירות, ואין איש שיקרא.
ההגדרה של סופרת היא אישה אשר כותבת ומפרסמת את כתביה. אני מודעת לכך שבעובדה שאני כותבת בישרא אין אני סופרת, אך לפחות כשקיבלתי חוות דעת כנה יכולתי לחוש כאלפית מאחת. יותר מכך, הקוראים לא רק העניקו לי מוטיבציה להמשיך ולכתוב, אלא סייעו לי לשפר את עצמי, להצביע על שגיאות שבהן לא חזיתי ולהפוך לסופרת שבפרק 33.
לאחרונה, הדרדרתי לשירים. אני לא מזלזלת בשירים, ההפך הוא הדבר - מוזיקה היא בין הדברים היחידים שמחזיקים אותי. אך אני? שירים? לא! אני פשוט לא מוכנה! שירים ספרותיים, לדעתי, הם ברובם איגוצנטריים, דורשים פחות השקעה מסיפור, פחות טובים מסיפור. תמיד הבעתי את עצמי באמצעות שירים או הייקו, אך לפרסם שיר בלוג ולכנותו שיר?! אני מרגישה מלוכלכת משום מה.
אני תוהה אם אני יכולה לחזור ולהיות ל"סופרת" שהייתי, אם הייתי טובה בכלל, אם באמת נגעתי באנשים בדרך ואם מישהו יהיה מוכן לשמוע את הזעקה. העצוב הוא שאני מאמינה שלא. העצוב אף יותר הוא שאני מאמינה שאיש לא יגיב לפוסט הזה.
ישרא השתנה כל כך מאז בואי למקום. בעבר הוא היה... שונה, מקום שבו יכולת לקבל תגובות והבנה ועזרה. כיום? האנשים פחות איכותיים, לא מגיבים, דובקים ב"מוזמנת" ו- "בלוג יפה" ולא מבחינים במילים. אנוכיים. כמעט כול מי שהכרתי כאן נטש, עזב, רק אני ועוד שתי חברות נותרנו. אני דיי מבינה את הנוטשים, הריי גם אני נחשבת לאחר, לא כן?!
לפעמים אני תוהה אם בכלל כדאי לי לחזור הנה, אם עדף לוותר על האכזבה שב- 0 התגובות... אני לא יודעת, ובכול מקרה אני חייבת לחזור וללמוד אז כאן אני מסיימת.
אני לא מצפה לתגובות. אולי זהו הדבר העצוב ביותר בפוסט הזה. לא זה לא, אך לכול אדם 2000000000 בעיות, גם לי, אולי אפילו קשות מאלה, ועם זאת, אם רק אחד היה מייחס חשיבות לבעיה הקטנה הזו, מחווה דעה, מסייע למצוא פתרון, מציג אדיבות כלפי זרה - אולי הייתי מאושרת יותר.
בתקווה שיבוא יום ובאמת אחזור מהחור השחור, ביי בינתיים (?).
"היא הסתובבה לאחור, מאפשרת לאור השחור לפגוע בה, וזו נעלמה בתוך החשכה", אני.
22.5.10:
Band of horses - No one is gonna love you (more than I do) :
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
