קו ישר

הכוונה אינה ל"עוני" יחסי כמו זה הקיים בישראל (שבה קו העוני למשפחה עומד על כ- 1,300 דולר לחודש), אלא לעוני מוחלט - משפחה שבקושי מצליחה לספק לעצמה את כמות הקלוריות הדרושה לקיום, הכנסה של פחות מ- 60 דולר בחודש. מידת העושר של מדינה נקבעת באופן חד-משמעי לפי מידת החופש הכלכלי של אזרחיה. קרן הריטג' (Heritage Foundation) יחד עם העיתון וולסטריט ג'ורנל מפרסמים את אינדקס החופש הכלכלי 2007. המחקר השנתי מדרג 157 מדינות לפי שקלול של עשרה קריטריונים כגון: אכיפת זכויות קניין, יציבות המטבע, החופש מרגולציה ופיקוח ממשלתי, מגבלות סחר, מעורבות ממשלתית בעסקים, שחיתות בסקטור הציבורי ועוד. בשבעת המקומות הראשונים נמצאות המדינות הבאות: הונג קונג, סינגפור, אוסטרליה, ארה"ב, ניו זילנד, בריטניה, אירלנד. ישראל במקום ה- 37. את הרשימה סוגרות המדינות הבאות: בורמה, זימבבואה, לוב, קובה, צפון קוריאה. לא קשה לנחש היכן ברשימה ממוקמות המדינות העניות ביותר, בתחתית ליגת החופש הכלכלי.

אחד המיתוסים הנפוצים הוא שעושר תלוי באוצרות טבע. אך למספר מדינות צמרת כגון הונג קונג וסינגפור אין אוצרות טבע; בהונג קונג אפילו מייבאים מים ומזון. מיתוס אחר מתרץ נחשלות במורשת קולוניאליסטית של מדינות; גם אלה שטויות: אפילו ארצות הברית, קנדה, הונג קונג וניו זילנד היו בעבר קולוניות תחת כיבוש זר. נא לא לבלבל "חופש כלכלי" עם "דמוקרטיה": בהודו (מקום 104) ובישראל (37) יש דמוקרטיה פוליטית אך החופש הכלכלי לוקה בחסר. צ'ילי(מקום 11), טייוואן (מקום 26) וסינגפור (מקום 2) פחות דמוקרטיות; הן משגשגות יותר ממדינות דמוקרטיות ידועות - בזכות החופש הכלכלי והגנה יעילה על זכויות הקניין הפרטי.

מדברים בישראל הרבה על "התשואה הגבוהה שמניבה השקעה בתשתיות". תשתית אחת, החשובה ביותר, לעולם אינה מוזכרת: תשתית חוקתית שמאפשרת יצירת עושר פרטי ולאומי: חופש כלכלי, מיעוט מעורבות השלטון בכלכלה ורגולציה אפסית, מגבלות חמורות ביותר על חלוקת כסף לקבוצות וליחידים על ידי השלטון (החל ממענקים לתעשיה וכלה בקצבאות גורפות), עליונות זכויות הפרט. למדינת ישראל יש את מלוא הנתונים להיות תוך זמן קצר המדינה העשירה בעולם. פרוט כיצד עושים זאת באתר קו ישר.