זה רק חיים

אני חושבת שהחיים בנויים מחלום. מי יגיד שזה לא ככה? החיים הם רק אשליה...מה שאנחנו אף פעם לא נחווה זה דווקא מציאות...שהיא משהו מסתורי...

אולי בעצם זה סתם שטויות במיץ עגבניות...אבל תמיד תהיתי...האם אני חולמת או שבעצם זה מה שקורה באמת...

כל אחד יכול לחיות, לנשום, לחיות וכל הפעילויות שמוכיחות שאנחנו חיים קיצר..אבל מה עם אנחנו קיימים רק במישור הפיסי? זה פשוט מדהים עד כמה הרבה אני חושבת.....ומפחדת...שכל מה שאני חולמת לא יתגשם....

שכל מה שאני רוצה...יהפוך למשהו חסר משמעות ושכל מה שאני חושבת....יקבר יחד איתי באדמה...

אבל מי יוכיח לי...שזה לא נכון??. הפחד גובר על כל מה שאני מנסה להמציא לעצמי....ובשורה התחתונה..אלו הם סיפורי סבתא...

מה היה קורה אילו במקום לשתוק..הייתי מדבר...לפעמים אני מרגישה כמו דג....יצור שיכול לתקשר רק דרך הכתיבה ולא הדיבור....אני חושבת שכל פעם כאשר אני מנסה לדבר..משהו עוצר אותי....וזה בטח הפחד...שזה לא קשור..שזה דפוק ושאין סיכוי שמישהו יבין אותי...למרות..שזאת אני וכולם צריכים לקבל אותי ככה..ואם לא...אז שלום ולא להתראות..או שאולי...זה בדיוק מה שאני חוששת ממנו...שינטשו אותי..

להישאר בודדה..לבד ללא תקשורת..חיים...שיחות...אחד הדברים הכי מפחידים בעולם..מנסה להעמיד פנים שהכול בסדר בזמן שנלחמת בעצמי....בזמן שעצובה....מאוכזבת מהחיים...מאהבה ששוב הפכה לכישלון....מרגשות....שלא פעם היו לי....

אני רוצה רק להיות מאושרת..זה מעט לבקש? או שזה מה שבעצם החיים יכולים לגרום לנו? רק לסבול..לחוות רק מה שמבלבל....גורם לדמעות ומפחיד...

כל יום שעובר אני מבינה יותר ויותר שהחיים לא חגיגה ושאני בטוח לא מרכז העניינים...זה לא בדיוק מה שאני רוצה להיות גם או שכן?

אני מנסה להדחיק את מה שברור מאליו, מנסה לשכוח את כל מה שתמיד יהיה מולי...את העובדה שנולדתי.....ושאני קיימת כמו כל אחד אחר...שכל שנייה ליבי מפעים פעימה ואני נושמת..האם בכלל אנו שמים לב לכך?

רבים יגידו שאני סתם דפוקה בשכל..והאמת....לפעמים זאת התחושה...שהכול יוצא לי לא טוב....רק דבר אחד עוזר לי להתמודד עם עצמי....האנשים שאני איתם, שאני אוהבת..אפילו אם זה בסתר....לדעת שהדמיון אפשרי..

למה הכול חייב להיות מסובך? להתעורר ולחייך....זה נשמע קל...אך לפעמים המועקה בלב גורמת לי לדמעות...אפילו אם אני מתחילה שוב עוד יום מרשימה ארוכה....שעוד תמשיך כל עוד אני נושמת....

האכזבות....מה זה? קשה לי להבין את המילה אהבה..כי לאכזבה זה קשור? אומרים שאהבה זה משהו שיהיה איתנו לנצח.....אומרים אחד לשנייה מילות אהבה...והבטחות..אבל בעצם הקשר יכול להסתיים לאחר רגע...או קצת יותר..כי מסתבר שלא תמיד אנו מקיימים הבטחות...אפילו אני לא כזאת..

הייתי עם בן אדם..שהבטיח שאהיה מאושרת..ומה בעצם קרה? הסתבכתי עם הקשר..הייתי לבד..כשדיברתי על מה שקורה התשובה הייתה שתיקה...כאילו שרק הוא חשוב..רק לו מותר להיות מאושר ולקבל את כל מה שרוצה....רק הוא יכול לחיות ללא מאמצים..ומה איתי? הייתי חייבת לסיים את הקשר..אחרת הייתי נופלת לתהום....עמוק ללא דרך או שביל חזרה....

אני מפחדת....שיום אחד אתעורר ואראה שכל מה שאני חושבת..רואה...קוראת....זה סתם....ושבעצם נולדנו בשביל לצפות למשהו....שאולי אפילו לא יקרה...

הראש שלי תמיד חושב....לא יכולה להפסיק להיות מי שאני....או להעז לקפוץ..כאשר כולם עדיין על הגג...

למה אני חייבת תמיד לעשות את מה שמכתיבים לי....ולא רק על הבמה....אלא גם בחיים...אני לא יכולה להיות שונה מכולם, פחדנית וביישנית..לא אני חייבת להראות את הצד האופטימי שבי, את הצד שיגרום לכולם לראות בי מישהי שונה...אבל לפחות לא לצחוק עליי....או להתנתק...

לפעמים אנשים מצפים ממני לדברים שאני עושה...אך לא תמיד רוצה....דברים שהיו יכולים להסתדר בעצמם......

תמיד אומרים לי...למה את אנוכית כזאת...וחושבת רק על עצמך..חשבת על הסבל שההיא או ההוא עוברים? תפסיקי לדרוש דברים מאנשים שגם הם חלק מתסבוכת....אבל בעצם הם לא מבינים שהאנוכיות באה מהם ולא ממני..גם אני אדם!! גם לי יש רגשות, בקשות ובכלל רצונות....חלומות....מחשבות מדוע כל כך קשה להבין שאני אדם? שזכותי לחשוב לא רק על אחרים ולפעמים הדברים צריכים לקרות כי אני רוצה ככה....

הסיבוכים רק מתחילים...והכוחות אוזלים....מחר הבית ספר...גם שם יהיה אותו דבר בטח...יסתכלו עליי ויחשבו שאני סתם עוד אחת.....אפילו ההוא....שמעדיפה לא לזכור....יראה בי רק מישהי...שהוא מכיר......תודה לאל שהפסקתי לחשוב עליו..לחלום..לדמיין שקורה משהו...ולפחד...מכל מבט...

אולי אני טיפה מתלוננת..ואולי קצת בעצם אבל מה אני אעשה? כולם מצפים לחיוך ממני, כאשר אני רק אדם ולפעמים גם לי יש בעיות ודברים שאני רוצה לשתף בהם...אני לא רק אוזן קשבת לאחרים....אני גם רוצה לשפוך לפעמים את הלב.....

אני לא רק אדם שמתחשב באחרים, אני רוצה שיתחשבו גם בי.....

אני רק אדם..שנושם, חולם, מרגיש, מפחד, מתבייש, רוצה פינוקים לפעמים, מקשיב, מדבר....ולא כלב....או משהו אחר.....

הייתי מולך, וראיתי רק את המבט הקר שאתה תמיד מביט בו אליי.....חשבתי שמשהו השתנה אך תמיד אותה תחושה...תמיד אותו יחס ותמיד אותו פחד....

רציתי להגיד שאולי זאת פשוט הרגשה שתיעלם עוד מספר ימים, חודשים או שנים....כך אני מקווה לפחות כי האמת לא אוהבת את החד צדדיות שקיימת בתוך הרגש....

לא אכפת לי כיצד אתה מרגיש..להפך אני יודעת שאתה לא תהיה מישהו שאני מחפשת....לכן דווקא אני מבקשת ממך שלא תפסיק להתעלם ממני, אולי כך אוכל להתחיל להיות אדישה כלפיך...

לא פעם כאשר עברתי לידך הרגשתי לא נוח, מובכת , אך אתה היית בתוך משהו אחר ולא ראית את מה שקורה אצלי...אז ניצלתי את הרגע ועקבתי אחר התנועות שלך....כאשר אתה לא שם לב...

אני חושבת שאילו הגישה הייתה משתנה אצלך....אולי הייתי האדם הכי מאושר בעולם, או שאולי להפך זה היה גורם לי להרגיש אשמה על כך שאתה מרגיש משהו כלפיי.....

החיים הם מלאי הפתעות, נעימות ולא כל כך.....ואילו הייתי מגלה לך לפחות טיפה ממה שאתה גורם לי...היית מופתע...אך לא היית מפתיע אותי בתגובתך..הרי אנשים תמיד מתעסקים רק בעצמם ולא רואים מה קורה סביבם...אפילו אני כזאת..לכן אני לא מתלוננת...

כבר מזמן הפסקתי להיות קטנונית...מאז שהוריי גרמו לי להבין שאני לא מרכז עולמם...ושאני צריכה להיות מספיק בוגרת בשביל לחיות ללא צורך בהם....

כבר מזמן אני לא מפחדת מהקור של החורף....כי יודעת שעוד חודשיים יהיה שוב חם ואוכל ללכת בחולצה קצרה ולהתלונן על חום...

כבר מזמן הפסקתי לשנוא את הבית ספר, כי הזמן הוא יקר וצריך לפעול כל עוד אני נמצאת בתקופה שכולם מעריצים...כאשר גדלים...וכאשר נזכרים בה..

כבר מזמן אני לא תמימה....ויודעת שבשביל להשיג משהו בחיים...אני צריכה לעבוד קשה ובעיקר לפעול..כי אם אתעצל לא אשיג דבר...אך אני אף פעם לא מיישמת את הידע שלי על חיי...

אתה יודע, לפעמים שה לי להבין מדוע אני תמיד מסתכלת על אדם הלא נכון במבט סקרן.....וברצון להכיר אותו..למרות חוסר הידיעה שלו....וחוסר המזל שלי...

אולי זה בגלל האופי שלי..אני יודעת שזה לא בדיוק התירוץ המושלם, אך הרי ידוע לכל מי שמכיר אותי..כולל אותי...שאני ביישנית פחדנית וממש לא חברותית....עובדה שבמקום להגיד את כל זה למישהו אחר אני כותבת את זה באיזה בלוג....שאני לא יודעת האם זהו הצעד הנבון....

לפעמים אני רואה בחיי טלנובלה....אך מה הפואנטה שלה? אני בטוחה שמסר יהיה שצריך לפעול ולא לשתוק...שצריך לומר לך את כל מה שקורה לי..אך גם אם קשה להאמין....קשה לי לספר משהו אישי....כי חושבת שזה טיפשי...להרגיש בצורה כזאת או אחרת....לחשוב ללא שום דעה.....קיצר להיות מי שאני...

אני חושבת שאילו היה לי את האומץ להגיד למישהו שאני אוהבת....חיי היו נראים באופן שונה....ולאו דווקא לטובה...

כי כל מי שאני זה בעצם מה שבונה את גורלי.....זאת בחירתי להיות מנותקת מכולם, לכתוב שירה וסיפורים, לחלום ולדמיין, לשתוק ולא להביע דעה....ותכלס זאת זכותי להיות מנומסת, מתורבת, לא מעשית לא פתוחה לאנשים....

אני לא רוצה לעשות שטויות, אך אולי בשביל זה יש את גיל ההתבגרות שדרך אגב אני לא בטוחה שאני נמצאת בו....

אז..קשה לי להחליט משהו ולחיות כפי שאני רוצה, יחד עם מישהו שאני אוהבת.....

אז אני שונאת זיתים....ופלאפל....זה לא אומר כלום על הגורל שלי..או שאולי הוא לא קיים?

אני מפחדת לקום כל בוקר....ולחלום.....כאשר הנחיתה למציאות היא כואבת ולא מומלצת....אז מה ההבדל בין חלום למציאות?

אני רואה אנשים ממהרים, עסוקים בענייניהם, מתלוננים וחיים את החיים, אני רק צופה בצד, כיצד אנשים יכולים להיות בעלי דעה שונה, להתעקש על מה שהם רוצים, להילחם על דעתם ולהיות בתוך חברה....

כאשר אני רואה את המאבק בין שמאל לימין, אני מגלה עד כמה שזה דפוק..במקום לריב בניהם הם צריכים להתאחד ולחשוב על תוכניות ביחד, הרי זהו חלומם של היהודים, להיות במדינת ישראל ומאוחדים, עצמאות וחופש....דמוקרטיה

אך יש משהו לא תקין אם כך בתוך החברה הזאת, וזה חוסר התפקוד של האחדות, ושל הסולידיות.....

המון פעמים ראיתי ריצד יהודים התייחסו ליהודים בגועל, חלק מהפעמים זה היה ניסיון אישי....נכון שלא נולדתי בישראל ובאתי מרוסיה, אך גם אני יהודייה, גם אני  אדם וגם לי יש את הזכות להיות שייכת לקבוצה.....גם אם היא קטנה...לכל אדם יש זכות לכבוד ולשיווין...או שזה רק למי שהמדינה בוחרת?

לכן אני מפחדת לצאת מתוכי ולהיות מי שאני, כי אני יודעת איזה תגובות יהיו לכל מה שאגיד, כי אני יודעת שיש מספיק אנשים שישנאו אותי.....

לכן אני לא אגיד לך שאני מתרגשת...כי יודעת שתצחק, או שפשוט תהיה מנומס טיפה, אך לעולם לא תעשה את כל מה שאני חולמת עליו...

לכן אני מעדיפה לחיות ולצפות מהצד מבלי להתערב, מקווה שאני לא נעצרתי כאשר כולם מתקדמים, למרות שלא אתפלא אם זה מה שקרה, הרי אני מומחית באשליות....קיצר

אני מסובכת....ואני לא מבינה את עצמי...

לפעמים אני חושבת, מה היה קורה אילו הוא היה מסתכל עליי במבט שונה, כאל מישהי שחשובה לו, ולא כאל מישהי שבכלל זרה לו.

לפעמים אני חושבת מה היה קורה אילו השמיים היו בצבע אדום ולא כחול, אולי משמעות החיים הייתה שונה כמו שגם היחסים בין אנשים.

לפעמים אני חושבת מה היה קורה אילו מישהו אחר היה דופק בדלת והיה בינינו סיפור אהבה מושלם, אולי אז הייתי מוצאת את עצמי בתוך אגדה שסופה ידוע אפילו לתינוק.

לפעמים אני חושבת מה היה קורה אילו במקום חתול היה לי בבית כלב, ששמח יותר ממנו כאשר אני חוזרת הביתה ושלא סנוב, שגורם לי להרגיש שלמישהו אכפת ממני ביקום הזה.

לפעמים אני חושבת מה היה קורה אילו החיים היו ידועים מראש ושכל צעד היה מתוכנן אצלי,והייתי יודעת שבתאריך מסוים אכשל במבחן אבל אפגש עם איזה מישהו חדש או סתם...

לפעמים אני חושבת מה היה קורה אילו הייתי נולדת בישראל ולא ברוסיה, והייתי מתנהגת לכל העולים החדשים כמו כולם, בזלזול, או שאולי הייתי דווקא נחמדה אליהם?

לפעמים אני חושבת מה היה קורה אילו לא הייתה לי אחות תאומה, והיו לי חברות תאומות, זה בטח היה יכול להיות מצחיק..

לפעמים אני חושבת מה היה קורה אילו במקום כתיבה הייתי מוצאת מקלט במוזיקה או בציור, או בפיסול או במשחק, והייתי רוצה להיות מישהי אחרת...

לפעמים אני חושבת מה היה קורה אילו הייתי נפתחת כמו ארון ממש מהר ומתחברת לכל אדם שהייתי מכירה, ולא הייתה לי בעיה לשתף אנשים בכל מה שיש אצלי בלב...

לפעמים אני חושבת מה היה קורה אילו במום לחיות בעולם הזה הייתי חיה בעולם דמיוני, בו אין טבע ואין גם אנשים, רק רוחות, זה היה יכול להיות רקע לסיפור אימה לא?

לפעמים אני חושבת מה היה קורה אילו בחדרי לא היה מחשב ולא הייתי פותחת כל בוקר את סדרת חברים בשביל לאכול ארוחת בוקר...

לפעמים אני חושבת מה היה קורה אילו הוריי לא היו מגיעים יחד איתי לישראל ולא הייתי בכלל מכירה את המקום, שבו חיי מתנהלים כעת אולי לא בצורה הכי מושלמת...

לפעמים אני חושבת מה היה קורה אילו הזמן נעצר לפחות לשעה והאדם היה יכול לעשות את מה שלא הספיק, והיה ניתן להחזיר את העבר להווה, ולמחוק כל טעות.....

לפעמים אני חושבת מה היה קורה אילו הייתי דומה למישהו מפורסם וכולם היו רואים אותי ככפילה של מישהו והיו מכבדים אותי בשל כך...

לפעמים אני חושבת מה היה קורה אילו המלחמה בין ישראל לכל הערבים הייתה מתנהלת כאשר אין את כל הקרבות בין הימין לשמאל, שזה בכלל דפוק..הרי ימין ושמאל תמיד יהיו הפכים.....ותמיד מאוחדים.....(בגלל גוף היצור האנושי)

לפעמים אני חושבת מה היה קורה אילו האמנתי בכך ששנאה היא דרך הכי טובה לאושר, או שלשנוא סימן לחיות, האם הייתי מסוגלת לפעול  בעקבות אותו הרגש....

לפעמים אני חושבת מה היה קורה אילו, החבר הראשון שלי היה גם היחיד, שהוא לא היה הורס אותי מבפנים, ושהייתי חוגגת איתו שנה, שנתיים וכל התאריכים ביחד, ללא שום פחד....

לפעמים אני חושבת מה היה קורה אילו לא הייתי מכירה את כל החברות הטובות שלי, כיצד חיי היו יכולים להיראות עם דמויות אחרות....

לפעמים אני חושבת מה היה קורה אילו הייתי אוהבת לקרוא ספרים וטלנובלות לא היו אחד הדברים העיקריים בחיים, אולי אז הייתי יכולה להשתלב בחברה המודרנית.....

לפעמים אני חושבת מה היה קורה אילו הכוכבים לא היו נוצצים בלילה והשמש לא הייתה זורחת, כיצד החום היה מגיע אל העולם והקור?......

לפעמים אני חושבת מה היה קורה אילו יותר גבוהה ועם שיער מטולטל, האם גורלי היה משתנה יחד עם המראה?  האם זה משפיע?

לפעמים אני חושבת מה היה קורה אילו הייתי קוסמת או בעלת יכולות על טבעיות, בטח הייתי מרוויחה הון עם זה, אך האם הייתי מאושרת?

לפעמים אני חושבת מה היה קורה אילו הייתי בוחרת האם להיות בצד ימין או שמאל....והייתי מתעקשת על דעתי, צועקת ומתווכחת בלי סוף, זה היה עוזר לשפר את המצב במדינה? לא נראה לי...

לפעמים אני חושבת מה היה קורה אילו היה לי איזה מקום מחבוא אליו הייתי בורחת כאשר הסבל העיק על ליבי, ואף אחד לא היה יודע איפה אני נמצאת...זה היה מזיז למישהו?

לפעמים אני חושבת מה היה קורה אילו במקום לראות אוטובוסים מלאים כל בוקר, הייתי רואה איזה לימוזינה גדולה ונוחה, עם שתייה במקרר....אולי הייתי יתור רוצה להכיר את עולם הנוסעים של האוטובוסים...

לפעמים אני חושבת מה היה קורה אילו......הכול היה שונה והייתי בן.....או הייתי נולדת שנה יותר מאוחר ומגיעה לשכבה אחרת בבית ספר....או שהייתי מגיעה לעיר אחרת....

המון מחשבות מבקרות את מוחי, לגבי מה היה קורה אילו, אך אולי זה דווקא לטובה שככה חיי מתנהלים, שאלו האנשים שתמיד יהיו לצידי, וזהו האופי שיש לי....

אני לא חושבת שאני רוצה להיות מישהי שונה, כי בתכלס חיי הם לא אגדה מושלמת עם סוף טוב, אבל לפחות יש בהם שמש וכוכבים, חברות טובות..אחות תאומה מדהימה...חתול שהוא יצור מוזר..הורים אפילו אם לא בחרתי בהם ובית בו אני חיה...

לעומת אותם האנשים שלא יודעים מה זה בכלל לחיות כמוני, והיו רוצים להתחלף איתי. למרות שהיה לי התענוג לפגוש אדם מטומטם שלא ידע להעריך אותי, והוריי כל הזמן גרומים לי לתחושה רעה....אני עדיין אדם...ועדיין יש לי למען מה ומי לחיות...