אני מרגישה כלואה בתוך הכלא שהוא הזמן, שלא עוצר אפילו לשנייה כדי שאני אוכל להשיג אותו.....
שיש בי כל כך הרבה רצונות שלעולם לא אגלה אותם לאיש אפילו לא לכרית שעליה אני תמיד ישנה.
אני מרגישה חנוקה, לפעמים יש בי דחף לשכוח את כל מה שעוצר אותי לומר את דעתי אך כנראה שזה יותר חזק ממני שיש לי עוד הרבה מה ללמוד מכל מה שקורה בעולם ושאני כל יום מתאכזבת מכך שהשקיעה מופיעה ובכך נותנת לחושך את הזכות להופיע בחוץ, ולהשתלט על כל מה שרק יש בעולם, וזה מה שיש בתוכי כרגע...חושך לא מוגדר, של בלבול וחוסר אונים של שאלות ללא תשובות, ופשוט רצון להיות קטנה שוב, מוגנת על ידי הורים שתמיד בילדותי העניקו לי חום, הגנה והחליטו במקומי מה טוב ומה רע....לימדו מה נכון ומה טעות, וכיצד עליי לפעול כדי לא להפוך לחוטאת.עכשיו מהם אני מקבלת רק דרישות להיות עצמאית בוגרת ורצינית לגבי כל מה שקורה לי....הם כבר כמעט ולא דואגים לכך שיהיה לי חם ונוח בלילה וגם לא לכך שהציונים שלי יהיו מעל 70....
אני מרגישה שאני נעה בין הבוגרת והילדה שבי, שאני תמיד נקרעת בין שני הנתיבים, הראש יודע שצריך לפנות לבוגרת, אך הלב והנשמה רוצים לפנות חזרה אל הילדות איפה שהיה הכול קל ופשוט.
קשה לי להאמין שאי פעם הרגשתי סוג דומה כזה של תחושה, פחד וחוסר הבנה מוחלטים מול החיים האמיתיים מציאות שלעולם לא עומדת לצידי.
מדוע הכול כל כך קשה, ואין אפילו טיפה של אור, הבנה או הסבר למה הכול מסתבך עם הדקות. מדוע כל כך קשה להבין מה לעשות הלאה..מה להחליט ומה יהיה בשבילי הרס טוטאלי של החיים.
בטח החיים ידאגו להוכיח לי שכל אכזבה תחזק, כל טעות רק ילמד, וכל צעד קדימה לא חוזר אחורה....ואני בסופו של דבר עדיין אשאר ללא שום מושג מה זה החיים, ואיפה גובלת זכות הבחירה שלי.
לפעמים אני מפחדת מכך שאם אני לא אגיד את דעתי, אז משהו לא ישתפר בעולם, ברור שאני מודעת לכך שדעתי הקטנה לא תציל את העולם מכלום, ושהיא לא כזה משמעותית אבל מה אם היא כן?
ולפעמים אני חושבת זה דווקא טוב שאני תמיד שותקת ולא אומרת את דעתי, זה גם ככה לא ישנה כלום וגם אמנע מהתקפות שונות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
