הייתי מולך, וראיתי רק את המבט הקר שאתה תמיד מביט בו אליי.....חשבתי שמשהו השתנה אך תמיד אותה תחושה...תמיד אותו יחס ותמיד אותו פחד....
רציתי להגיד שאולי זאת פשוט הרגשה שתיעלם עוד מספר ימים, חודשים או שנים....כך אני מקווה לפחות כי האמת לא אוהבת את החד צדדיות שקיימת בתוך הרגש....
לא אכפת לי כיצד אתה מרגיש..להפך אני יודעת שאתה לא תהיה מישהו שאני מחפשת....לכן דווקא אני מבקשת ממך שלא תפסיק להתעלם ממני, אולי כך אוכל להתחיל להיות אדישה כלפיך...
לא פעם כאשר עברתי לידך הרגשתי לא נוח, מובכת , אך אתה היית בתוך משהו אחר ולא ראית את מה שקורה אצלי...אז ניצלתי את הרגע ועקבתי אחר התנועות שלך....כאשר אתה לא שם לב...
אני חושבת שאילו הגישה הייתה משתנה אצלך....אולי הייתי האדם הכי מאושר בעולם, או שאולי להפך זה היה גורם לי להרגיש אשמה על כך שאתה מרגיש משהו כלפיי.....
החיים הם מלאי הפתעות, נעימות ולא כל כך.....ואילו הייתי מגלה לך לפחות טיפה ממה שאתה גורם לי...היית מופתע...אך לא היית מפתיע אותי בתגובתך..הרי אנשים תמיד מתעסקים רק בעצמם ולא רואים מה קורה סביבם...אפילו אני כזאת..לכן אני לא מתלוננת...
כבר מזמן הפסקתי להיות קטנונית...מאז שהוריי גרמו לי להבין שאני לא מרכז עולמם...ושאני צריכה להיות מספיק בוגרת בשביל לחיות ללא צורך בהם....
כבר מזמן אני לא מפחדת מהקור של החורף....כי יודעת שעוד חודשיים יהיה שוב חם ואוכל ללכת בחולצה קצרה ולהתלונן על חום...
כבר מזמן הפסקתי לשנוא את הבית ספר, כי הזמן הוא יקר וצריך לפעול כל עוד אני נמצאת בתקופה שכולם מעריצים...כאשר גדלים...וכאשר נזכרים בה..
כבר מזמן אני לא תמימה....ויודעת שבשביל להשיג משהו בחיים...אני צריכה לעבוד קשה ובעיקר לפעול..כי אם אתעצל לא אשיג דבר...אך אני אף פעם לא מיישמת את הידע שלי על חיי...
אתה יודע, לפעמים שה לי להבין מדוע אני תמיד מסתכלת על אדם הלא נכון במבט סקרן.....וברצון להכיר אותו..למרות חוסר הידיעה שלו....וחוסר המזל שלי...
אולי זה בגלל האופי שלי..אני יודעת שזה לא בדיוק התירוץ המושלם, אך הרי ידוע לכל מי שמכיר אותי..כולל אותי...שאני ביישנית פחדנית וממש לא חברותית....עובדה שבמקום להגיד את כל זה למישהו אחר אני כותבת את זה באיזה בלוג....שאני לא יודעת האם זהו הצעד הנבון....
לפעמים אני רואה בחיי טלנובלה....אך מה הפואנטה שלה? אני בטוחה שמסר יהיה שצריך לפעול ולא לשתוק...שצריך לומר לך את כל מה שקורה לי..אך גם אם קשה להאמין....קשה לי לספר משהו אישי....כי חושבת שזה טיפשי...להרגיש בצורה כזאת או אחרת....לחשוב ללא שום דעה.....קיצר להיות מי שאני...
אני חושבת שאילו היה לי את האומץ להגיד למישהו שאני אוהבת....חיי היו נראים באופן שונה....ולאו דווקא לטובה...
כי כל מי שאני זה בעצם מה שבונה את גורלי.....זאת בחירתי להיות מנותקת מכולם, לכתוב שירה וסיפורים, לחלום ולדמיין, לשתוק ולא להביע דעה....ותכלס זאת זכותי להיות מנומסת, מתורבת, לא מעשית לא פתוחה לאנשים....
אני לא רוצה לעשות שטויות, אך אולי בשביל זה יש את גיל ההתבגרות שדרך אגב אני לא בטוחה שאני נמצאת בו....
אז..קשה לי להחליט משהו ולחיות כפי שאני רוצה, יחד עם מישהו שאני אוהבת.....
אז אני שונאת זיתים....ופלאפל....זה לא אומר כלום על הגורל שלי..או שאולי הוא לא קיים?
אני מפחדת לקום כל בוקר....ולחלום.....כאשר הנחיתה למציאות היא כואבת ולא מומלצת....אז מה ההבדל בין חלום למציאות?
אני רואה אנשים ממהרים, עסוקים בענייניהם, מתלוננים וחיים את החיים, אני רק צופה בצד, כיצד אנשים יכולים להיות בעלי דעה שונה, להתעקש על מה שהם רוצים, להילחם על דעתם ולהיות בתוך חברה....
כאשר אני רואה את המאבק בין שמאל לימין, אני מגלה עד כמה שזה דפוק..במקום לריב בניהם הם צריכים להתאחד ולחשוב על תוכניות ביחד, הרי זהו חלומם של היהודים, להיות במדינת ישראל ומאוחדים, עצמאות וחופש....דמוקרטיה
אך יש משהו לא תקין אם כך בתוך החברה הזאת, וזה חוסר התפקוד של האחדות, ושל הסולידיות.....
המון פעמים ראיתי ריצד יהודים התייחסו ליהודים בגועל, חלק מהפעמים זה היה ניסיון אישי....נכון שלא נולדתי בישראל ובאתי מרוסיה, אך גם אני יהודייה, גם אני אדם וגם לי יש את הזכות להיות שייכת לקבוצה.....גם אם היא קטנה...לכל אדם יש זכות לכבוד ולשיווין...או שזה רק למי שהמדינה בוחרת?
לכן אני מפחדת לצאת מתוכי ולהיות מי שאני, כי אני יודעת איזה תגובות יהיו לכל מה שאגיד, כי אני יודעת שיש מספיק אנשים שישנאו אותי.....
לכן אני לא אגיד לך שאני מתרגשת...כי יודעת שתצחק, או שפשוט תהיה מנומס טיפה, אך לעולם לא תעשה את כל מה שאני חולמת עליו...
לכן אני מעדיפה לחיות ולצפות מהצד מבלי להתערב, מקווה שאני לא נעצרתי כאשר כולם מתקדמים, למרות שלא אתפלא אם זה מה שקרה, הרי אני מומחית באשליות....קיצר
אני מסובכת....ואני לא מבינה את עצמי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
