אחרי העלמות לא קטנה, שלשם שינוי לא באה מתוך עצלנות יתר כהרגלי אלא מתוך ריתוק, חזרתי.
ואם מישהו מעוניין לדעת על מה הריתוק... וול, בוא נגיד שאמרתי למפקד שלי את כל מה שאני חושבת עליו בפנים... לא אשמתי, הוא לבד ביקש, יתרה מכך שכבר לא איכפת לי, עוד פחות מחודשיים ואני עפה לאזרחות.
אז מה חדש?
טוב, מממ... מתלבטת לגבי השבת, לעשות קעקוע חדש שאני רוצה כבר מזמן או לישון ולהכין עוגה... כן אני יודעת אני מדברת קצת ללא הגיון... אבל בית! סוף סוף בית קיבינימאט, אפילו ששחררו אותי לכנס משתחררים, ואפילו שאכלתי פיצה בבסיס, עדיין אין יותר ריח של חופש כמו הריח של הפוך שלי.
בכל מקרה הבלוג מתקרב לקיצו, ולא רק כי זה הפוסט ה98 ואני אפרוש בסטייל ב100 או ב101, אלא גם כי מי שעקב אחרי הבלוג, מתחילת דרכו ראה בעצם כי הוא התחיל בתקופת הצבא, ו... טוב תחשבו לבד...
ולנושא הכותרת,
אני די מתפלאת שאף אחד לא העיר לי על כך, אבל המילה STIGMATA באמת קיימת באנגלית ובכל שפה אחרת, הסיבה שרק שיניתה מסטיגמטה לסטיגמתה היא, כי למרות שכל רצוני כרוך בזאת, אינני מתיימרת כי חוויתי מגע אלוהי.
למי שעדיין לא הבין, “סטיגמטה (ריבוי המילה סטיגמה, ביוונית "דקירה" או "צלקת המהווה סימן בעלות") הוא הכינוי שניתן לפצעים שהופיעו, לפי הברית החדשה, על גופו של ישו בזמן הצליבה שלו. התופעה המוכרת כסטיגמטה בימינו מתייחסת להופעת פצעים שכאלו "מאליהם", כסוג של סימן אלוהי.”
(ערך בויקיפדיה)
מי שמעוניין להעיר עכשיו לגבי כל הנושא של ישו והרצון שלי למגע אלוהי שאפילו לא יתחיל ואני מודיעה מראש שהוא הבין לא נכון..

עד כאן... בערך
Kat