"רחל?". קראתי בשמה של מורתי היום בשמונה בבוקר בקול מחריד להפליא מעבר לקו הפלאפון.
"כן. קורל?". הופתעתי שהיא זיהתה אל קולי, שכן יש לי דלקת חמורה מאוד בגרון שגורמת לקול שלי להשמע כאילו אני מדברת מתוך בור ועשב תקוע בגרוני.
"כן. רחל תקשיבי, אני לא אוכל להגיע גם היום ויש לי פגישה עם היועצת, תוכלי להודיע לה שאני לא אגיע?". התחננתי באצילות תוך ניסיון למתן את קולי המחריד.
ובכן, כפי ששמתם לב, יש לי דלקת בגרון מלווה בכאבי אזניים, חום וכאבי ראש. ממש יום לפני המבחן באנגלית הצלחתי באורך פלא להזניק את חום גופי ל38.6 מעלות ולגרום לעצמי להתקע בקירות תוך מלמולים של "יש לי סחרחורת", "אני רואה מטושטש", "כואב לי הראש", "יש מחר מבחן באנגלית".
הכל התחיל ביום שני בערב כאשר התחלתי לחוש כאבים עזים בעת הבליעה, הראש החל כאילו להתנפח והאף החל לדלוף. ידעתי שהכל אבוד מראש.
אבל בגלל שאני תלמידה מצטיינת, או במקרה הזה מזדיינת, החלטתי להיות גיבורה וללכת לבית ספר ביום שלישי בכל זאת. פוסתמה.
"קורל, את לא הולכת לשום מקום, תחזרי לישון". אמא הפצירה בי בתחנונים שמסתבר היו חכמים ביותר, לא ללכת לבית ספר. אמא שמתחננת בפני ביתה שלא תלך לבית ספר. מה יותר מזה?
אבל בגלל שהחלטתי לשחק את הגיבורה, הלכתי בכל זאת. ומשם הכל רק הלך והתדרדר. לפתע המורה לתנ"ך הפכה לצבא שלם של מורות לתנ"ך שלא סותמות ת'פה, כל הכיתה הוכפלה במספר, ונדמה היה שכולם צורחים בכוונה כדי לשגע אותי עוד יותר. לכן, החלטתי לשים קץ לשיגעון וחזרתי הביתה באמצע היום.
"אמא.." מלמלתי בפירכוסים והודעתי לה שנכנעתי סופית, ושתאשר לי שיחרור מוקדם. חטפתי את פתק השחרור מידה של המזכירה שנראתה אבודה לגמרי, ופסעתי החוצה בזחילה מלווה בקולות של עדר פרות מעלות גירה.
זה שהמזל לא משחק לטובתי לעולם זה כבר חוק כתוב, ואיך שיצאתי החוצה האוטובוס חלף על פני. לא התאמצתי אפילו לרוץ לעברו, והסתבר שמשום מה הוא עומד בתחנה ולא זז. חשבתי שהפעם המזל לטובתי, אבל השומר שבכניסה לבית הספר החליט לזיין לי את המוח בדיוק בדקה ה90.
"פתק השחרור הזה קבוע?". הוא שאל בטון המתיימר להתנשא. מה לעזאזל? מה אתה רוצה? לך, לך תעשה סיבוב, תבדוק שאין פולשים מאורט אבין או משהו כזה
, חשבתי לעצמי.
"לא, לא קבוע". עניתי בטון עוד יותר מתנשא ולא טרחתי להביט בו.
המשכתי ללכת לכיוון האוטובוס שעדיין עמד על יד התחנה, הייתי בטוחה שאספיק. אבל הטמבל המשיך בשלו.
"פעם הבאה תגידי למזכירה שתרשום שזה שיחרור, כי לא רשום". הוא המשיך בשלו, ניסה להאציל סמכות או משהו כזה. שנייה. מי שואל אותך בכלל? 'פתח ת'שער ותן לי לעוף מפה כבר, איזה שיחרור בראש שלך?! הראש כמעט התנתק לי מהצוואר והתפוצץ באויר מרוב כעס. והופס, האוטובוס נסע.
העיניים כמעט יצאו לי מחוריהן, הבטתי ביצור הנתעב, שבגללו אני אצטרך לחכות בקור עוד רבע שעה מיותרת, במקום להתכרבל במיטה עם קופ אוף תי רותח.
נעמדתי בתחנה בפנים זועמות והסתכלתי באופק נטול האנשים והאוטובוס.
כעבור 25 דק' כבר עשיתי דרכי במעלית ליעד הנכסף, המיטה והפוך. סובבתי את המפתח בשקט, כאילו אני מתגנבת לבית שלא שלי. נכנסתי בשקט, שוב, כמו גנבת. אבא היה במבטבח, ראה טלויזיה. הוא לא שמע שנכנסתי. זחלתי ישר לחדר, החלפתי בגדים והתכרבלתי במיטה. מעולם לא הייתי כל כך מאושרת להיות במיטה שלי. נאנחתי בכבדות ועצמתי עיניים. שקט, רוגע. שום דבר לא יכול להיות יותר טוב.
אחרי רבע שעה של אופוריה קולו ה'נוגה' של אבא פילח את האוירה.
"את לא יכולה להגיד שלום?". הוא נעמד בפתח חדרי בפוזה של מאבטח וידיו היו שמוטות לצידי גופו.
מה שלום עכשיו? אני גוססת, לך להכין לי תה!
"אני...לא יודעת..קר לי..". מלמלתי צירופי מילים לא הגיוניות וקברתי את ראשי בכרית. המשכתי לנמנם כשעל צג ממיר הטלויזיה השעה הייתה 12 וחצי, ובשעה רבע לארבע אחי התחיל לצווח מחדרו:
"קורל, קורל, סבא לוקח אותך לרופא בארבע!". יופי, גאון, למה לא טרחת להודיע דקה לפני?
זינקתי מהמיטה בבהלה ותוך דקות ספורות התייצבתי למטה כדי לא לגרום לסבא לחכות לי כמו תמיד. נכנסתי לאוטו באיטיות ועצמתי עיניים.
"איך את מרגישה?". סבא שאל בנימוס תוך שהוא תוקע פרצופים זועמים לפועל הבניין הכחוש שחסם אותנו עם המשאית הענקית שלו.
"יותר טוב". שיקרתי באדישות.
מסתבר שסבא קצת שכח את מיקום המרפאה, ואני לא כל כך הייתי במצב של לשים לב לדרך, אז הגענו לכל מיני רחובות נידחים בבני ברק.
הגענו למרפאה באיחור אופנתי של 35 דקות, ומסתבר שהחוצפנים שלא שמרו לנו את התור ונאלצנו להמתין חצי שעה נוספת. ישבתי על הכיסא כמו פגר, ומסביבי ערימה של זאטוטים מנוזלים וקולניים. דמיינתי את עצמי בועטת בכולם במגפי הפלטפורמה שלי תוך שאני בולעת חפיסות של אקמול.
אחרי חצי שעה של המתנה נצחית, נכנסנו פנימה. הרופא בדק אותי בריכוז, לקח משטח גרון ודחף לי אנטיביוטיקה. הסתלקנו משם לפני שכל הזאטוטים המנוזלים ביצעו בנו את זממם \ נשמו עלינו ותוך רבע שעה שוב התכרבלתי בפוך.
וכך עברו עליי היומיים האחרונים. אלפי כוסות תה, כדורים וכאבים נוראיים. הרבה זמן לא הייתי חולה ככה.
ועכשיו מתחיל לכאוב לי שוב. ממש ממש לכאוב.
ועכשיו, אני אלך לשתות את כוס התה מספר 5673 היום, לבכות מכאבים ולקבור את ראשי בכר
.
ערב טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
.