http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=472371...We see things they'll never seeheCopyright 2026 שייקרמייקר. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=472371http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=472371&blogcode=10071216<div align="right" dir="rtl">נו, אז איך היה באיטליה?". צקצקתי לעבר דניאל המאושרת, אתמול, אחרי שבוע סוערבו בילתה עם משפחתה באיטליה (+עם חברים של הוריה, שבמקרה יש להם בן נאה עד מאוד). "האיטלקים האלה כאלה חתיכים! והם מתלבשים יפה". היא מיהרה לרייר ולהשליך עליי את משקפי השמש שקנתה לי שם. מדדתי את המשקף שהיה ענק עליי והודתי לה בפרצוף נלהב, בכל זאת, עוד פירור לאוסף משקפי השמש המזוייפים שלי. "אז מה קנית שם?" שאלתי בעודי מציתה את הסיגריה השלישית שלי באותו היום. "לא הרבה, הכל כל כך יקר שם!". היא מיהרה להסביר תוך נפנופים נמרצים בכפות ידיה בנסיון עלוב להעיף את עשן הסיגריה שלי שהתעקש להדבק אליה. "ובכל זאת?" המשכתי לנשוף עליה את הסרטן. אז מסתבר שהבחורה רכשה לעצמה נעליים, תיק, משקפיים ואינספור שוקולדים, גומי ומסטיקים. מתוקה. אז עשינו את דרכנו לביתה הקט של מור (ומשם חתכנו לדניאל), כדי להמשיך לרכל, להקניט, לצחוק ולהתמרמר על כל פרט פעוט בחיינו נטולי המין והסמים. "דניאל! תודי שאת מאוהבת בג'וני! (שם בדוי כמובן)". נעמדתי על המיטה והנפתי אצבע מאשימה אל עבר דניאל הסמוקה. "לא נכון! תפסיקי כבר..". היא מלמלה והתיישבה על כיסא ה</div>Tue, 21 Oct 2008 20:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (שייקרמייקר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=472371&blogcode=10071216http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=472371&blog=10071216http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=472371&blogcode=9704299<div align="right" dir="rtl">זה כל כך רע לרצות להיות מאושרת? זה כל כך רע לרצות שיאהבו אותך? זה רע לרצות שהחיים שלי יהיו כמו פרסומת לטמפונים, עם המון צחוקים, קפיצות ונעלי עקב? מאסתי בחיי. עד כדי כך, שלא יהיה לי אכפת להתחלף בהם עם כל אחד. כן, אפילו עם זהבה בן (טוב, אולי הרחקתי לכת). אבל אני פשוט מרגישה שכל משקל העולם מונח על כתפי השבריריות, וכן אלו הן מחשבות המטרידות זקנה בת 90. ואני בקושי בת 18. וגם הגעתי למסקנה מטרידה עוד יותר: אני שונאת את עצמי. כל חלקיק בי. השיער, הגוף, העיניים, האף אפילו את אצבעות הידיים שלי. אני שונאת את העובדה שהציפורניים שלי לא מסודרות, שאני לא גבוהה כמו שחלמתי להיות, שהשיער שלי לא מספיק ארוך (או קצר), שאני לא שזופה מספיק(לפעמים נדמה שמרחו אותי בגביע לבן, ובלילה אני מהבהבת ומחזירה אור), שיש לי ג'ולה בטרגוס (הארור) שיש לי באוזן ימין, ויותר מכל - את האופי שלי. וכמובן את העובדה שאני עצלנית להחריד כי עוד לא טרחתי להרים את ישבני הלבנבן וללמוד נהיגה (אפילו לא הוצאתי טופס ירוק). בקיצור - אני הזוהמה בהתגלמותה. ולחשוב שפעם הייתי מביטה במראה בשביעות רצון וחיוכים מטופשים, וחשבתי שהכל בסדר.</div>Wed, 06 Aug 2008 19:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (שייקרמייקר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=472371&blogcode=9704299http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=472371&blog=9704299http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=472371&blogcode=9641235<div align="right" dir="rtl"> כאן רוני הכוסית. פעם שנייה שאני בהתנחלות על בלוגה של קורל aka סקרילבי. סתם הגיע הזמן שהבלוג הזה יקבל עידכון כמו שמגיע לו, כי קורל מזניחה אותו וזה לא בסדר, כי בלוג יפה וטוב לא מזניחים! אז בתאריך 14 באוגוסט מתקיים פסטיבל אנת'ם. אני אהיה שם, ואתם? D: תם..תם..תם סלחו לי, אני לא במוזת כתיבה אז נעלה לפה תמונה שתעשה את העבודה בשבילי: [קורל בבקשה אל תמחקי את הפוסט הזה לאחר שאפרסם אותו] קורל את כוסית, את מדהימה, את עושה לי נעים בבטן ואני אוהבת אותך! </div>Fri, 25 Jul 2008 21:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (שייקרמייקר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=472371&blogcode=9641235http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=472371&blog=9641235http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=472371&blogcode=9391309<div align="right" dir="rtl">שבועות סוערים עברו על שיפחתכם הנעלה. הגשת מתכונת ריקה במתמטיקה, בגרות הזוייה בתנ"ך, יום הולדת צפוי מלווה בנעלי עקב ובלונים וורודים, וכמובן, הדובדבן שבקצפת: חתולה פרסית דנדשה העונה לשם הצפונבוני - בל (bell). המתכונת הריקה ובכן, שבוע שעבר נערכה בבית ספרנו מתכונת במתמטיקה. כידוע לכם, שפחתכם הנאמנה מבצעת 3 יחידות בלבד, בגלל היותה שונאת מושבעת של נושא המתמטיקה האכזרי, ולכן גם התרגשה באופן מיוחד מהמתכונת. "אני לא יכולה לגשת, אמא אני לא למדתי מספיק". התבכיינתי יום לפני לאמא, ובצדק. "אל תדאגי, חוץ מזה אין מועד ב', דיברתי עם היועצת". היא מלמלה באפתיה בעודי מאיימת לשים קץ לחיי,תוך ניפוףבסכינים יפניותסמוך לצווארי. לאחר איומים ובכיות, התייצבתי יום למחרת בבית הספר בחיוכים מזוייפים והצהרות של "יהיה בסדר", "זה כולה מתמטיקה", "אני במילא 3 יחידות", "תמיד אפשר להשלים", בקיצור מיס אופטימיות בהתגלמותה. את שאלון 002 עשיתי באופן פנטסטי, ואפילו קיבלתי 100 , אבל שאלון 003 זה כבר סיפור אחר. קיבלתי את דף השאלון וכבר אז הייתה לי חרא של הרגשה. ואז החל קרב דמים מסעיר: תרגיל ראשון - לא הצלחתי. סבבה, י</div>Tue, 17 Jun 2008 20:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (שייקרמייקר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=472371&blogcode=9391309http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=472371&blog=9391309http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=472371&blogcode=9375946<div align="right" dir="rtl"> אחלו לי בהצלחה(?) וכמובן תודה לגברת פלורה ויניצקי שהביאני עד הלום.</div>Sun, 15 Jun 2008 11:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (שייקרמייקר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=472371&blogcode=9375946http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=472371&blog=9375946http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=472371&blogcode=9012174<div align="right" dir="rtl"> כן, נהייתי בהמה רכרוכית שלא מסוגלת למצוא עבודה ו\או לעדכן את הבלוג הסורר שלה. וכן, אני מתביישת בזה. ולא, אני לא מתכוונת לעשותמשהו בנידון. עכשיו למציאות: *אני עדיין מובטלת. *לא יצאתי לטיול השנתי. *עוד חודש יש בגרות מעשית בתאטרון ורק עכשיו נזכרתי להחליף את הדיאלוג איתו אני מתכוונת להופיע. *אני עדיין מובטלת. *אני ענייה. *אתמול ראיתי לראשונה את הדיוידי המהולל של אואזיס, אותו רוני ייבאה לי היישר מלונדון סיטי. פוקינג בריליאנט. *אני ענייה. אני פשוט צריכה להמתין לפסנתר שייפול עליי מהשמיים. או להאיץ את התהליך וללכת לצפות בפרק של הדוגמניות ולתת למוחי להתאדות לנוכח משפטי המחץ היוצאים מהפיות של חבורת הבנותהכסילות האלה. אשכרה מופע בידור. אני חייבת שיזוף. ד-ח-ו-ף. פשוט כל כך קשה לי להתקלח כשהתחת והידיים שלי מחזירים אור ומהבהבים בלי הפסקה.כן, כן המצב קשה עד מאוד. ונכון, אני יכולה להמשיך לחיות באשליות שאם אני אלך לים אני אקבל צבע אה-לה בר רפאלי, אבל תמיד שווה לנסות. מקסימום אני אחזור אדומה כמו תחת של בבון ואקבל הערות כמו "אפשר לטבול בך את הג'חנון שלי?". ונחזור לעניין הטיול</div>Wed, 16 Apr 2008 23:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (שייקרמייקר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=472371&blogcode=9012174http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=472371&blog=9012174http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=472371&blogcode=8789535<div align="right" dir="rtl">וול, במרכז הפוסט הזה ניצבת בפנינו סוגייה מרתקת, מרגשת וקרובה ללבבותינו - אני. אז בלי הרבה דיבורים מיותרים, הנה תמצית של מה עובר עליי במשך החודשים הקרובים, ומהו מצבי הנוכחי: עבודה: כיאה לבחורה כמוני, אין. כלום. נאדה. מובטלת יותר מזהבה בן. כבר חודשים ארוכים אני מייללת בכל פינה שאין לי עבודה, וזה לא בסדר ואני רוצה כסף משלי. העיקר שאבא פתח לי חשבון בנק וצייד אותי בכרטיס אשראי שמכיל פרוטות. (בואו לא נגזים, תוכלת האשראי שלי עומדת כרגע על יותר מ500 ש"ח וגם את הפרוטות הללו לא הרווחתי במו ידי, כלומר מצבי עגום). העבודה היחידה שיש לי בזמנים קשים אלה היא בייביסיטר שמתרחש אחת לחודש, מינימום. וגם את הפרוטות שאני מרוויחה שם אני מבזבזת תוך שנייה בדיזינגוף ביום למחרת. חברים:אין. כלומר, האחת מטיילת לה כרגע ברחבי לונדון, שזה בערך חלום חיי ורוב הסיכויים שאחרי הצבא אני מתחפפתלשם לכמה חודשים ארוכים במיוחד. טוב, לפחות היא תואיל בטובה להביא לי איזו פיסת בד מH&amp;M. שתי החברות הנותרות עסוקות כמוני בלבכות על החיים, הלימודים וחוסר הסקס בחייהן. ממש סקס אנד דה סיטי. משפחה:אין. כלומר, יש את אמאב</div>Mon, 10 Mar 2008 19:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (שייקרמייקר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=472371&blogcode=8789535http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=472371&blog=8789535http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=472371&blogcode=8645154<div align="right" dir="rtl">אחרי שבועות בהם הייתי קבורה בבית בימי שישי או לחילופין, קבורה בבית אצל חברות ומייללת על החיים, החלטנו אתמול, בצעד חריג ומיוחד, לצאת לסרט. כמובן שהסרט המתוכנן היה 'סוויני טוד' שלו אנחנו מחכות חודשים, אבל מכיוון שמור החליטה שהיא חולה אתמול, נאלצנו לחכות עם סוויני טוד וללכת על "ג'ונו". אבא של דניאל הופיע בפתח ביתי באיחור אופנתי כשדניאל יושבת מחוייכת במושב הקידמי, מקושטת בחולצה הססגונית שרכשה בזארה. "שלום". מלמלתי בחיוך חצי מזוייף והתיישבתי בכבדות. "עוד לא אספתם את רוני?". שאלתי בטיפשות, שכן רוני לא הייתה נוכחת ברכב. התקדמנו לכיוון ביתה של רוני, שמשום מה, עוד לא הייתה למטה. לאחר מספר דקות בהן התחננתי לדניאל שתתקשר לרוני ותגיד לה לרדת, והיא בתגובה לא טרחה להביט בי וטענה שהיא התקשרה אליה לפני כמה דקות, רוני הופיעה. "היי". היא מלמלה בטון מתנצל וחיוך מבוייש. "היי". עניתי ביובש ולא טרחתי להביט בה בכלל. העברתי יד בשיער ויישרתי את החגורה. בתחילת הערב דאגתי להטיח ברוני מבטים מנוכרים וזועפים, ולא בגלל שכעסתי עליה, פשוט התחשק לי. אחרי ששבוע שעבר ניסינו שוב להתחנן אליה בנימוס שתואיל בטובה</div>Sat, 16 Feb 2008 14:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (שייקרמייקר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=472371&blogcode=8645154http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=472371&blog=8645154http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=472371&blogcode=8619785<div align="right" dir="rtl">קורל לבד במערכה: בכל הנוגע למבחנים, בעיקר במקצועות ההומניים כמו תנ"ך והסטוריה, אני לא מסוגלת לשבת וללמוד לבד. לכן, הצמידו לי סטודנטית שהיא כמו מורה פרטית רק בקצת פחות כסף. ובכן, היום היה לי מבחן בתנ"ך. לכן, הרמתי אליה (לסטודנטית)טלפון ביום ראשון בבוקר בתקווה שהיא תואיל לפנות לכסילה עצלה כמוני זמן, ועוד כשיש לה פסיכומטרי השבוע. והתוצאות כמובן, הן כישלון. היא ניסתה להסביר לי בעדינות שאין לה זמן אליי וסיימה במשפט "אז הפעם תלמדי לבד". המשפט הדהד בראשי דקות ספורות, ולאחר שמוחי הבשרני קיבל את המידע ופירש אותו, שינסתי מותניי והחלטתי באמת ללמוד לבד. וכל זה התרחש ביום ראשון בבוקר, שהעמדתי פנים שאני בהפסקה בבית ספר. כלומר, נשארתי בבית. ז'תומרת, הברזתי. אבל זו הייתה הברזה מיותר וטפלה, מכיוון שהתעוררתי בשעה היעודה - שבע בבוקר והייתי מוכנה לגמרי לבית ספר. אבל לפתע, עלתה במוחי מחשבה מפתיעה: "קורל, את לבד בבית, יש לך יום ארוך מאוד בבית ספר. אמא כבר נסעה לעבודה, וחושבת שאת תגיעי בכוחות עצמך לכיתה, מדוע שלא תישארי בבית?" (ובכן, המחשבה המקורית הייתה יותר קצרה, משהו כמו: "ס'עמק תישארי בבית", אבל ר</div>Tue, 12 Feb 2008 18:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (שייקרמייקר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=472371&blogcode=8619785http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=472371&blog=8619785http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=472371&blogcode=8549228<div align="right" dir="rtl">"קורל, קומי, קבעת עם אבא בבנק הוא מחכה לך עכשיו". אמא מלמלה באפתיה וזרקה לי את הטלפון על הראש, ככל הנראה בכדי להעיר אותי. אמא היא בחורה עדינה, ממש כמוני. "מה?..הלו? אבא? אתה כבר שם? אני באה..". הצהרתי בכוננות כאילו אני ערה כבר שעות. זרקתי את עצמי מהמיטה, השתחלתי אל תוך הג'ינס החדש של זארה, צחצחתי את שיניי המצחינות ויצאתי מהבית. הגעתי לבנק שבכניסה עמד אבא עטוף במעיל הצמרירי שלו, שרק גורם לו להראות יותר מגודל ממה שהוא. "היי". חרחרתי, בעוד שאריות משחת שיניים דבוקות מסביב לפי, ולחיי עדיין סמוקות משינה. "נראה כאילו הרגע קמת". כי אולי הרגע קמתי? "כי אולי הרגע קמתי?". מלמלתי והסרתי את משקפיי השמש שהסתירו עיניים נפוחות שנדמה היה שניפחו אותן במשאבת אופניים. ובכן, את הבוקר ביליתי עם אבא בבנק. ולמה דווקא בבנק ולא באיזה בית קפה יוקרתי? בגלל שהיום הוא החליט שהגיע הזמן לחשבון בנק משלי. מילא, הייתי עובדת ומרוויחה כסף, אבל גם זה לא. "כל חודש אני אפקיד לך כסף". הוא הכריז בגאווה. "ואת תוכלי לבוא לפה מתי שבא לך ולהפקיד כסף, זה במילא קרוב נורא לבית". השאלה היא איזה כסף? מאין אביא אותו? החשבו</div>Fri, 01 Feb 2008 21:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (שייקרמייקר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=472371&blogcode=8549228http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=472371&blog=8549228