"מה עושים היום?".
שלחתי הודעה חפוזה לדניאל אתמול, כששוחחנו במסנג'ר.
"לא יודעת, יש הצעות?".
לאחר שיחה מאולצת דניאל דאגה להבהיר לי שאין בכוונתה לצאת מהבית, מעבר לכך, היא השכירה סרט והייתה נחושה בדעתה לצפות בו.
בהתחלה, הוסכם שהולכים לקניון גבעתיים, אבל אח"כ, דניאל הצהירה שזהו, היא לא רוצה לצאת מהבית. אז מה נשאר? אני רוני ומור. בעצם, אני ורוני. כי מור אצל סבתא שלה, ואחר כך היא מוזמנת למסיבת הפתעה.
"מסיבת הפתעה?" שאלתי בפתטיות.
"כן, היא הולכת למסיבת הפתעה של ילדה אחת מהשכבה". רוני סיננה בעודה משוחחת עם מור בפלאפון.
הסיטואציה:
אני ורוני יושבות על ספסל מעופש באמצע שום מקום בשעה עשר ורבע בלילה, מחכות לנס שיגאל אותנו מחוסר האקשן שלנו.
(אחרי שקבענו להפגש כדי לתכנן את הערב האומלל שלנו).
הנוכחים:
אני, רוני ומור מעבר לקו הפלאפון. וכמה ערסים עוברים ושבים.
המטרה:
תכנון הערב האומלל ונטול החברים שלנו.
____
"רגע, אולי נלך איתה למסיבת ההפתעה?" הברקתי ברעיון נואש במיוחד.
מה חשבתי לעצמי, שנתחבא לה בתיק ואז נצא כשכל האוכל יגיע בלי שאיש יבחין בנו?
"כן, כן! נלך איתה למסיבה!". רוני שיתפה פעולה עם הרעיון הברברי שלי.
דאגנו לוודא את כתובת הבית ושמור תגיע לשם מתי שאנחנו נגיע.
מסתבר שהבית שלה היה ליד היסודי שלי, ונוסף לכך, מסתבר שהילדה הזו הייתה איתי בכיתה, ביסודי.
"נו, אז את מכירה אותה, זה בסדר שנבוא". רוני ניסתה לגרום להתפרצות שלנו למסיבה להראות הגיוני.
"כן, נראה לי שכן.." סיננתי בהססנות.
התהלכנו ברחוב בצעדים מאושרים ומגוכחים, שתי טיפשות הולכות בלי מטרה.
הגענו לבית שבו התרחשה המסיבה המהוללת. כעבור כמה דקות מור הופיעה.
"יאללה, עולים?" היא פסקה והתכוננה להכנס דרך השער לתוך הבית.
"אממ, לא יודעת, לא נראה לי". מלמלתי והשפלתי מבט.
לבסוף, אחרי הרהורים אם כדאי להיות חורניות ולהתפרץ למסיבה ללא הזמנה\מתנה, החלטנו שהעניין חסר נימוס לגמרי, ולא הלכנו על הרעיון.
"מה, היה לך נעים אם משהו היה מתפרץ למסיבה שלך ללא הזמנה, ואת בכלל לא מכירה אותו?" שאלתי את רוני בטבעיות וזו הסכימה איתי בביטחון.
ושוב התהלכנו ללא מטרה. נלך לאן שהרגליים שלנו יישאו אותנו? נהה, אנחנו עלולות לגמור באיזו תעלה.
אז החלטנו ללכת למקום הכי בטוח, ליד הבית שלי.
בטוח אמרתי? שטויות במיץ. המקום היה שורץ ערסים שמחפשים צרות וחמושים בסכינים יפניים למניהן. קנינו ארטיקים והתרחקנו מהמקום, עד שהתיישבנו ליד הכביש.
לפתע, הופעו מכרות מהעבר. ספיר והגר.
'מכרות מהעבר', הרי הן היו החברות הכי טובות שלי עד לפני שנתיים.
"שלום שלום". מלמלתי וניסיתי להסתיר את נואשותי ולהראות מאושרת מתמיד.
החלפנו כמה משפטים כמו "קורל, איזה ג'ינס מהמם", "מאיפה החולצה הזו?", "צבעת את השיער?".
ואז גילינו שאנחנו באותו מצב. גם לספיר ולהגר לא היה כל כך מה לעשות, והן עצרו לבסוף מונית ונסעו למקום לא נודע.
"רוני, אנחנו לא היחידות!". פסקתי באושר והנפתי ידיים באויר.
לאט לאט הזמן חלף וכבר השעה הייתה 12.
ועדיין, לי ולרוני אין מה לעשות.
שוב התחלנו לצעוד. אבל הפעם, הוסכם שנלך למסעדה, למרות שהייתי מצויידת בחמישה שקלים בלבד, רוני טענה שיש לה מספיק.
אחרי צעידה ממושכת הגענו למקום. הפנים שלי היו סמוקות מקור, והאף שלי הפך לסתם גוש קשה כמו קרח עם שני חורים. בקושי יכולתי לנשום מרוב קור.
"קר לי, רוני, אני מתה מקור". מלמלתי ושילבתי ידיים בנסיון לחמם אותן.
"בחוץ או בפנים?" שאלה המלצרית ושלפה שני תפריטים.
קורל: "בפנים". בשיניים חורקות מקור.
רוני: "בחוץ". בביטחון והנפת אצבע אל עבר שולחן בחוץ.
בגלל שהפכתי ל"ארטיקורל", הוחלט שנשב בפנים.
עוד כשהיינו בחוץ, סיכמנו שנזמין סושי, היינו נחושות בדעתנו. אבל כהתיישבנו, הופתענו לגלות שאי אפשר להזמין סושי אחרי 12 בלילה. עיקמתי פנים והמשכתי לעיין בתפריט. אחרי דיון מרתק על מה נזמין בעזרת הפרוטות שהואלנו בטובנו לקשט את הארנק בהן, סיכמנו על סלט הבית.
"סלט הבית עם שני צלחות, בבקשה" רוני הורתה למלצרית.
"משהו לשתות?" היא שאלה.
"בינתיים לא". סיננתי בשחצנות, כאילו שיש לנו עודף כסף להרשות לעצמנו שתייה. ואז נזכרתי במשפט חכם שאמא שלי אמרה לי לפני שיצאתי מהבית: "קחי מהארנק שלי מאה שקל". למה לעזאזל לא הרמתי את התחת שלי מהספה ועשיתי את זה?
אחרי שכרסמנו כמה חסות, יצאנו שוב החוצה, לקור, אחרי שלקח לי שעה להפשיר. פסענו בכבדות כל הדרך, אל הבית שלי, שהייתה די ארוכה, בעוד אני כבר איבדתי תחושה בפנים מרוב קור. חסר היה שהייתי מחטיפה לעצמי אגרופים לוודא שאני חיה.
הגענו בסביבות שתיים, ואבא של רוני אסף אותה ישר מהבית שלי.
ממש ערב בנות.
חבל שלא היה נוכח איזה ברנש או שניים.
cheers,
קורל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
