"ותגידי לדניאל שלא תעז לאחר היום, ברור?". שאגתי על רוני בטלפון, אתמול בערב, כשקבענו שהולכים לסרט 'מעבר ליקום' בקניון איילון, להקרנת בכורה.
"אל תדאגי, אמרתי לה, ממש צרחתי עליה!". היא השיבה לי בבטחון מפוקפק.
ניתקתי והתחלתי להתארגן.
השתחלתי אל תוך הסופר-סקיני ג'ינס, שהזמנתי במידה קטנה במיוחד מ'קאסטרו', כי כל הג'ינסים בחנות היו גדולים עליי, משום מה.
פיזרתי את השיער, גרבתי גרביים והסתלקתי תוך מלמול פרידה מאמא שרבצה על הספה בסלון והייתה גמורה מעייפות.
התחלתי לצעוד במהירות החוצה, ולקראת אמצע הדרך התקשרתי בחיפזון לרוני ומור, לשאול איפה הן בדיוק.
"אנחנו כבר בדרך". רוני הכריזה בשמחה.
"מה זאת אומרת בדרך? רק עכשיו יצאתן? מה את.." ולפני שהספקתי לסיים את הנזיפה העצבנית שלי רוני קטעה אותי והסבירה שהן כבר מגיעות. פגשתי אותן ליד הסופר והחלנו לנהור לתחנת האוטובוס.
"אם דניאל מאחרת, אני חוזרת הביתה, אני לא מחכה שנייה". שרבבתי את המשפט הקבוע, שהרי דניאל תמיד מאחרת ואני, לבסוף, תמיד מחכה לה.
והיא שוב איחרה.
הפעם ממש רתחתי מזעם, היא איחרה ב25 דקות, וגם פיפסנו את האוטובוס כי חיכינו לה.
איך שהיא הופיע תקענו בה מבטים מנוכרים, תוך מלמול קללות ודרישת הסברים.
"למה איחרת? אני באתי כל הדרך מהבית שלי, שזו הדרך הכי רחוקה, והגעתי בזמן. איך בדיוק איחרת? לך יש את הדרך הכי קצרה!". התחלתי לנזוף בדניאל שנעמדה עם רגליים עקומות, לחיים סמוקות וחיוך מתחנן.
תקעתי בה מבט רצחני תוך סימן של שיסוע צוואר.
"אנחנו לא נספיק להגיע!". רוני התחילה לנופף ידיים בהסטריה ולהתייפח שמא לא נגיע בזמן.
"מה לעשות, אז לא נגיע. כבר לא בא לי לראות סרט". המשכנו להטיח בדניאל רגשות אשם.
אחרי דקות ארוכות של נזיפות בדניאל חסרת האחריות האוטובוס הגיע.
"תודה לאל". נאנחתי והייתי בהיכון להתסער לתוך האוטובוס.
התיישבתי על המושב בייאוש ורוני לידי. מור ודניאל ישבו מאחור.
הוצאתי את האמפי3 באיטיות ולפני שהספקתי לדחוף את האוזניות לתוך האוזן, רוני התחננה שלא אשמע מוזיקה, כי היא לא טרחה להביא את האמפי3 שלה.
"נו, רוני, אני עצבנית, אני חייבת קצת מוזיקה, אני אשמע רק בחצי דרך". מלמלתי בעיניים מזוגגות והתחלתי להקשיב לקולו הנוגה של מר גלאגר.
רוני המשיכה להביט בי במסכנות ולקראת חצי הדרך כבר כיביתי את המוזיקה בחוסר רצון. יכולנו לשמוע את הדיבורים של מור ודניאל שישבו עמוק מאחור, כי דניאל פשוט צורחת כשהיא מדברת. כאילו היא היחידה באוטובוס. צחקקנו מעט וניסינו להתעלות על קולה של דניאל באקט מטומטם ביותר.
"שיואו, נכון דניאל היא ילדה מעצבנת?". רוני הגבירה קולה בחוסר עדינות, מה שנראה פתטי וטיפשי, ואני הצרפתי אליה.
"כן, היא כל הזמן מאחרת". שאגתי כדי להתעלות על מור ודניאל שבכלל לא שמעו את השיחה המלאכותית שלי ושל רוני בנסיון עלוב לחקות אותן.
כעבור כמה דקות עלו לאוטובוס שני ערסים שהתיישבו מאחורי רוני ואני.
"שמע, אחי, נכון יש את השכנה הכוסית שלי? זאת שהתגרשה מבעלה? אז יש לה אחד חדש, פושע כזה". סינן ערס א' אל חברו, ערס ב' שהקשיב בדקדקנות לכל ברבורי חברו שלא סתם את הפה.
"אחי, הוא מה זה מפחיד, הוא פושע כזה, עליתי איתו היום במעלית". המשיך ערס א' את סיפורו המרתק שאף ריתק אותי ואת רוני.
אחרי זקיפת אוזניים למשמע הסיפור של ערס א', הגענו לקניון.
דילגנו אל עבר הכניסה, ומיד רצנו לסינמה סיטי במעלה המדרגות. נדחפנו בתור לפני חבורת פרחות בנות 10 מבלי להניד עפעף, בעוד הטיפשות התחילו במלמולים כמו "שיואו, הן עקפו אותנו. טוב, נוותר, נוותר להן". תודה, כפרות, אנחנו לא היינו במוד של ללכת מכות אתמול, אז תודה שוויתרתן. מתוקות.
Across The Universe
"4 כרטיסים לסרט 'מעבר ליקום', בבקשה". ביקשתי מהפקידה בנימוס.
"כמה כרטיסים?" היא שאלה שוב בטיפשות.
"ארבע, אמרתי, ארבע". סבלנותי פקעה, וכבר הייתי מוכנה ומזומנה להכנס לסרט, שכן אני ורוני מחכות כבר שבוע עד שהוא יצא.
שילמנו ואני תפסתי פיקוד על הכרטיסים והנחתי אותם בתיק בעדינות. ירדנו למטה וקנינו שייקים, יותר נכון אני קניתי מן יוגורט כזה, מוקצף שהתקשט בסירופ תות חמצמץ.
"יש סידור, או מה?" שאל אותי המוכר בגאווה והגיש לי כוס מלאה ביוגורט לבן ותקע בו כפית.
"יש, יש סידור". עניתי בפה נוזל ריר וישר דחפתי כפית מלאה לתוך פי המורעב.
חמש דקות לפני שהיינו צריכות להכנס לסרט מור נזכרה לקנות ספגטי עם שמנת ופטריות. התיישבנו ליד KFC וחיכינו שמור תזלול את המנה הענקית שלה.
אחרי שמור בלסה הכל, דילגנו לתוך הקולנוע בשמחה.
טדאם, הסרט מתחיל.
בלי לחפור יותר מידי, הסרט היה מדהים, מדובר על סרט מוזיקלי, עמוס רק בשירים של החברה האלה מליברפול, נו, הביטלס.
הקונספט שלו הוא שנות ה60 המאוחרות, התקופה של מלחמת ויאטנאם והמהפכה החברתית שהייתה בעקבות המלחמה.
האפקטים היו מדהימים, השירה של השחקנים, והכי-הכי, השחקן הראשי, שדמותו בסרט נקראה ג'וד (כמה מפתיע), והוא פשוט היה מדהים.
העריכה, התסריט, הכל נפלא.
הסרט הסתיים בשיר המוכר "all you need is love" מלווה בחיוכים בלתי פוסקים של השחקן הראשי.
כל משך ההקנה ישבנו בפרצופים מרוחים חיוך חרמן וטיפשי, ואחרי שהסרט הסתיים יצאנו מהופנטות ובאופוריה ממסטלת.
(שימו לב לחומד הזה משמאל. וכמובן לבלונדי הזה באמצע שהיה דומה באופן מטריד לקורט קוביין).
שבת שלום,
קורל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
