| 12/2013
החורף הזה...
אדמה רטובה
את הולכת בה ברגליים כבדות
השקית אותה דמעות
טבעת בה, לא רצית להיות
עוד פרח קמל
שמסתכל ושואל
הוא לא מתרגל
לחורף הזה
קצת אפור ומאוחר
את הולכת למחר
עיניים עצומות
את עוד שואלת
אם משהו נשאר
ממה שנגמר
שייקח את הכל הגשם
אדמה רטובה,
את הולכת בה, רגלייך עייפות
עינייך, עינייך דמעות
טבעת שם, לא רצית להיות
עוד מבט תוהה
מסמן ושואל
הוא לא מתרגל
לחורף הזה
קצת אפור ומאוחר
את הולכת למחר
עינייך דומעות
את עוד שואלת
אם משהו נשאר
ממה שנגמר
שייקח את הכל הגשם...
| |
תקווה
לא פעם הייתי לך קולב, הלבשת עליי את התקוות שלך ובחרת לבכות לבד, בעודי תלוי אצלך בחדר.
וכשחזרת לקוות נשארתי בודד והיה לי קר, ביקשתי ממך להשאיר אור דלוק במסדרון, שיהיו לי תקוות משל עצמי. קילפת אותי ממך ולא השארת ממני אפילו שכבה אחת שתהיה בך. נשארתי אני, דומם, כוס על השולחן ושעון שהולם שנייה אחר שנייה. כולנו מחכים לך.
| |
המוצאת והדייל
היא מעבירה כרטיס בתחנת הרכבת, ומזדרזת לתפוס אותה. בעוד דקה הרכבת תיכנס אל הרציף ותיקח אותה אל הצד השני של הארץ, למצוא קצת, אפילו שאין לה מושג מה היא מחפשת. היא אוהבת את הנסיעות האלה, לבחור בקפידה מקום: פעם מול הרופא שנוסע להשתלמות עד יום חמישי ויחזור בדיוק לטיסה של הבת שלו לברלין, ופעם ליד החייל העייף ששמר כל הלילה, היא כבר תדאג שהראש שלו ינוח בדיוק על הכתף שלה.
היא אוהבת להקשיב לשיחות הטלפוניות של זו שמאחוריה, להבעות הפנים של זה שממולה, אוהבת את המפגש המביך של העיניים, את החיוך והרמת הגבות כשההיא שמאחורה אומרת משהו מביך.
היא מדליקה את הלפטופ שלה, כותבת משפט בנאלי ומוחקת. זה לא הולך לה הפעם.
הדייל עובר ומבקש מהסטודנטית שנה ב' למדעי ההתנהגות להוריד את הרגליים מהמושב, הוא למד דבר או שניים על איך צריך להתנהג. היא מסתכלת עליו ולא מורידה את העיניים, מקווה להיתקל בו בעיניים וללוות אותו עוד כמה צעדים בעזרתן. זה עובד לה. היא חושבת שבטח מבחני הקבלה של הדיילים הוא רף גבוה של יופי, רזומה רחב של נשים ותעודת שחרור מגולני. בכלל, שמתם לב לקו המשותף והמזרחי של הגולנצ'יקים? לא חשוב.
בלפטופ שלה כבר מתחיל להיכתב רומן סוער בין המוצאת לבין הדייל.
כשהדייל עובר בפעם השנייה היא קולטת את השם שלו על תג החולצה, "מאור," היא מותחת את גופה במקום ושולפת, "באר שבע, עוד כמה זמן?" הוא עדיין מופתע ורק עכשיו מבין איך ידעה את השם שלו, הוא צוחק מעט, "רבע שעה, עשרים דקות, תחנה אחרונה, לא תתבלבלי," הוא ממשיך, והיא נסערת מבפנים, ממהרת למחוק את הסיפור שלה ולכתוב המשך מהנקודה בה הפסיקה המציאות. אז היא כותבת וחותמת ב"הם חיו באושר עד עצם היום הזה", הרגליים שלה נעות בעצבים, ממוצע הפעמים שדייל עובר באותו קרון במהלך שהות של נוסע אחד בו לא עולה בדרך כלל על שתיים, ככה לפחות היא אומרת לעצמה. היא מחייכת לעצמה כשהיא שומעת את מכשיר הקשר שלו מתקדם לעברה, "סליחה," היא מחייכת עכשיו אליו כשהוא מגיע אליה, "אתה לא יכול להמשיך לקרון הבא," הוא שוב מסתכל עליה ולא מבין כמה עוד הפתעות יהיו לו ממנה, "אתה צריך להבין," היא אומרת לו, "הסיפור שלי מספר סיפור אחר."
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
