המגבת על הכתף שלי, השלט ביד, מזפזפת בערוצים, שיהיה מעניין ברקע. בסוף מתפשרת על ערוץ 22, מבזק בחצי היום. מטען חבלה התפוצץ בתחנת האוטובוס בירושלים, 3 הרוגים, 4 פצועים קשה, 2 קל. אני מרימה מהשולחן את השלט השני ומשתיקה את הרמקולים שהפכו להיות צורמים ברגע.

הפנים שלי לובשות מבע אחר, מתיישבת בספה. נועה שלי. נועה. אני מתעשתת לרגע, נועה ישנה אצל מאיה, הן לא הלכו ללמוד היום. מזל, אני חושבת לרגע, ומתמלאת אשמה. ילד של מישהו אחר.

אני לא מתקשרת אפילו לוודא, משאירה את האחוז הקטן של הספק סגור בידי אלוהים. מגישי החדשות מדברים על הסלמה, בשעה זו נורתה רקטה לעבר המועצה האזורית אשכול, אין נפגעים. אינתיפאדה, ככה זה הרגיש לי אז. אלה הם חיינו בזמן האחרון. 3 הרוגים. להורים שלהם זו אינתיפאדה אמיתית, ולזה לא יעזור שום הסכם שלום שלשמו אנחנו מפוצצים. 

טלפון. 

רונית השכנה. שמעת? אומרים שאחד ההרוגים הוא חייל. אוי אוי אוי. מסכנים. כן, שלא נדע. טוב, נדבר בהמשך. ביי. ביי. 

פרשנים ועוד פרשנים. הקציצות עוד רגע מוכנות. אני קמה ושופכת עם כף את הרוטב על כל קציצה וקציצה. איזה ריח טוב. מנמיכה את האש. טלפון. בעלי היקר. היי, מאמאלה, מה איתך? 

עופר? 

הקו נשמע לי מקוטע. 

מנתקת ומחייגת חזרה.

"רונית, זה דודו, זאת נועה. היא נפצעה. אני בא לאסוף אותך."

הילדה שלי. הילדה שלי. 

לא ידעתי מה לחשוב, זה כאילו שהעולם חרב עליי. הילדה שלי. ראיתי אותנו הולכים במסדרונות בתי החולים, והקטנה שלי בכיסא גלגלים. ראיתי אותה מחמיצה את כל החלומות שלה. מחמיצה את התפקיד הראשי בסיום י"ב, משפחה. הילדה שלי.

שותקת את כל הדרך לשם. בלי רדיו. רק המחשבות שלי ואני. דודו מסתכל עליי מדי פעם. שנינו שתקנו, אבל השתיקה שלו רעמה יותר. 

כשהגעתי הבנתי, הם רק ניסו לדחות את הקץ. איך יהיו חיינו מהזמן האחרון?