לא פעם הייתי לך קולב, הלבשת עליי את התקוות שלך ובחרת לבכות לבד, בעודי תלוי אצלך בחדר. וכשחזרת לקוות נשארתי בודד והיה לי קר, ביקשתי ממך להשאיר אור דלוק במסדרון, שיהיו לי תקוות משל עצמי. קילפת אותי ממך ולא השארת ממני אפילו שכבה אחת שתהיה בך. נשארתי אני, דומם, כוס על השולחן ושעון שהולם שנייה אחר שנייה. כולנו מחכים לך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
