|
| 11/2013
מים גולשים
ועל הגז המים גולשים, שוב אנחנו מתעסקים בענייני היותר מדי. את קמה להנמיך את האש ואז מסננת לעברי קלישאות שלפעמים פחות זה יותר, ומשהו על חופש. אני מנסה ולא מצליח, והרי ידוע שהתחלה של הסכמה היא הבנה, אבל איך אפשר בכלל, כשאת מערטלת את ליבך באיזה פאב שכונתי, במקום שנירדם שלובי רגליים, שנישרף מתשוקה ולא נמות מקנאה, שנתעורר בבוקר ואצא לעבודה רק אחרי שארדים אותך שוב, שלא אצטרך להיפרד
ולדעת שתחכי.
זה הסיכון איתך. את אף פעם לא בטוחה; לא בעצמך ולא בשבילי. ואני נאלץ להסתפק בכמעט. אני פוחד לאבד. מסתפק בלשמוע מרחוק את דלת הכניסה לבית נפתחת, את עקבייך ברעש מינימלי ארבעה צעדים כדי לא להרעיש, רק כי אכפת לך לא להעיר אותי. רק כי אכפת לך, קצת, ממני.
את חוזרת למיטה ומחבקת, בסוף היום את איתי, לפחות בינתיים.
בבוקר אני קם, מרתיח מים על הגז, הפעם על אש בינונית. בסופו של דבר למדתי ממך דבר או שניים על להתאפק, בעיקר אלייך.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
