דתי מיוסר וגאה

אתמול בערב החלטתי ללכת קצת לגן לחפש פורקן:-). מהכביש לכניסה לגן הבדל של מספר צעדים ואתה נכנס לעולם אחר. הכל כל כך שקט, מצד אחד אתה מרגיש טוב שאתה נמצא עם עוד אנשים המחפשים כמוך והרבה מהם נמצאים באותו מצב כשלך. "צרת רבים חצי נחמה" אתה ממש מרגיש פתגם זה על בשרך. אתה מרגיש מן נחמה מסויימת אם כי נחמה מזוייפת משהו אבל שאתה נמצא עם עוד אנשים כמוך ובמצבך יש בזה משהו מנחם. אתה משוחח גם עם אנשים ואתה מרגיש את מצוקתם הנפשית ובדילמות שכולנו חווים. "הקלאב" הציבורי אכן נותן לנו קצת מרגוע נפשי ומיני ואכן מזל שיש לנו את הקלאב מד שלנו. גני ציבורים מעין אלה נמצאים בכמה ערים בארץ וזה המזל לאנשים כמונו. בתל אביב ישנו גם מקום של מפגש בתוך מבנה מסודר עם חדרים וסרטים ולעיתים אני פוקד את המקום הזה. ושם אני מרגיש במן אופוריה. אני ממש מתנתק מהעולם שבו אני חי ואני נמצא בעולם שמבחינתי מופלא. אני עם בני מיני עם אותם נטיות מנותק מהעולם החיצוני ללא חשש עם אותם יצרים וחיפוש סיפוקים, אנשים עם אותם בעיות דילמות וחיבוטי נפש קשים. המקום הזה שהוא לא הכי מעוצב או הכי אסטתי אבל הוא נותן לך תחושה של שייכות. שייכות לעולם שבו אתה אמור ל היות אבל אתה לא יכול, הצפיה וההתרגשות לכניסת המקום הוא הרגשה נפלאה והאכזבה ביציאה ממנו לעולם האמיתי היא קשה. אבל תמיד צריך להסתכל קדימה ולחכות לפעם הבאה.

המאמר שאני כותב עכשיו הוא מאמר שמכאיב לי במיוחד. כפי שכתבתי בקטעים קודמים בגלל מצבינו האישיים אנו נאלצים להסוות את פרטינו ולעיתים גם לשקר על מנת לא להחשף.

לפני למעלה משנה פרסמתי פרופיל באטרף בפרטים שגויים ובתמונות לא שלי. אתם בטח שואלים את עצמכם אז? לא חסרים בעלי פרופיל באתרים אלו עם זהות בדויה. אבל אני התאהבתי והתאהבות זאת עלתה לי בבריאות וכאבים אמיתיים.

פנה אלי אחד והתחלנו להתכתב. לא ידעתי לאן זה יוביל אותו ואותי. וכך נמשך ההתכתבות ימים על גבי ימים. הוא אפילו נתן לי את מספר הפלאפון שלו. התקשרתי אליו מחסוי. דברנו שעות על גבי שעות ואני הייתי בעננים. אני לא ראיתי את הבן אדם רק בתמונה אבל התאהבתי באישיות המיוחדת שלו. למרבה האירוניה למרות שלעולם לא נפגשנו השלמנו אחד את השני כמעט בכל משפט שהוצאנו מהפה. הגענו לרמת טלפתיה מטורפת. אני הייתי מאוהב. התאהבתי בו ואהבה זאת מלאה את כל רמ"ח אברי ושס"ה גידי. סדר היום שלי התנהל בצפיה רק לשמוע את קולו. הוא היה האי שפיות שלי בחיי האישיים. הוא יפה תואר אבל המצד המיני לא מלאה תפקיד בפנטזיות שלי. הפנטזיה שלי היה רק לשבת מולו להסתכל לו בעיניים להחזיק לו את היד ולדבר איתו להריח אותו וללטף אותו. לשמוע את צחוקו המתגלגל לשמוע את חוות דעתו על כל מיני נושאים פשוט לדבר איתו.אם מישהו היה עומד מהצד ושומע את השיחות שלנו אם זה בנושאים רציניים או בנושאים קלים ואם בצחוקים היה אפשר לחשוב שמדובר בבני זוג מאוהבים. המילים לא יכולות לתאר את ההשלמה שהיה בנינו, המילים אינם יכולות לתאר את ההרגשה שמלאה אותי ברגע ששמעתי את הלו הראשון שלו בטלפון ועל הצער שהייתי צריך לסיים את השיחה. ההרגשה של התאהבות היא הרגשה עילאית במיוחד שמדובר בבחור כל כך איכותי כמו הבחור שהתאהבתי בו כל כך. אבל אהבה הזאת ידעתי לצערי שהיא בלתי אפשרית. שקר על גבי שקר שהמצאתי רק בכדי לכסות את הפרופיל האמיתי שלי. אני ידעתי שיום אחד הבועה שבו אני חייתי תתפוצץ ואכן התפוצצה. כאב לי מאוד על הכאב שהסבתי לבחור כל כך יקר. אני נפלתי לתוך אהבה הזאת ללא כל שליטה. עברה לה למעלה משנה מאז ואני עדיין חושב עליו כמעט כל יום. סתם מפנטז מה היה קורה אילו?  האמת אם הוא היה פה לידי הייתי תופס אותו בשתי ידיי ואומר לו, סליחה, סליחה שהולכתי אותך שולל, סליחה שהסבתי לך כאב, סליחה שהתאהבתי בך, סליחה שגמרתי לך להתאהב בי. כן אני הייתי אגואיסט אחרת הייתי מתוודה בתחילה ולא משקר. אבל ההרגשה הטובה שאתה הסבת לי כיסת את כל שיקול הדעת שהייתה בי. זאת הפעם הראשונה בחיי שקרה לי ואני כל כך מצטער. אני יושב ובוכה לי בזמן שאני כותב את המאמר הזה כי הכאב הוא כאב אמיתי וחד אבל צריך לדעת לשחרר. אני מקווה שדרך מאמר זה ואולי עוד כמה אשחרר את עצמי מכאב חד זה.