http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471277 אני גבר בשנות הארבעים דתי נשוי +4 בנים והומו. אני מכנה אותנו קהילת האילמים כי ההתמודדות היא אך ורק בנינו לבין עצמנו ללא יכולת לשתף אף אחד. מטרת הבלוג הוא לשתף אותכם במה שעובר עלי ולחזק ולהתחזק ע"י אחרים אשר נמצאים באותו מצב.heCopyright 2026 dati-g. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471277http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471277&blogcode=10393424<div align="right" dir="rtl"> אני עובר דירה. אני כותב את הבלוג שלי בקפה דהמרקר. אני רוצה להודות לכל אילו שקראו את הבלוג והזדהו עם הדברים. אני אשמח שתמשיכו לקרוא את מאמרי בכתובתי החדשה. http://cafe.themarker.com/view.php?u=135664 יוני</div>Thu, 08 Jan 2009 14:13:00 +0200frank1961@walla.co.il (dati-g)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471277&blogcode=10393424http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=471277&blog=10393424http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471277&blogcode=10320048<div align="right" dir="rtl"> האם אנחנו עסוקים יותר בלהיות נאהבים, מאשר בהגשמת מה שאנחנו אוהבים? האם אהבת האמת הראשונה היא גם תמיד האחרונה? אהבתאמתזה כשאתה לא מצליח להרדם כי המציאות שלך טובה מחלומותייך.מהי אהבת אמת? תשובה החלטית לשאלה אין. אבל רבים מאיתנו נוטים להתאהב בבלתי אפשרי. הפילוסוף הסיני לאו צה אמר,להיות נאהב עמוקות על-ידי מישהו מעניק לך כוח, בעוד לאהוב מישהו עמוקות מעניק לך אומץ. אהבה היא החזקה מכל התשוקות, שכן היא תוקפת בו זמנית את הראש, הלב והחושים.בשיחות הרבות שאני מנהל עם הגברים שמתקשרים אלי הסיפור חוזר על עצמו. התאהבות בבלתי אפשרי. גברים נשואים הומוסקוסואלים מד הרגישות שלהם מאוד גבוה. למעשה גבר הומוסקסואל נשוי מסתובבבאופן תמידיעם חור בלב. רבים מהם אוהבים מאוד את נשותיהם, אהבה אמיתית. אבל, למרבה הצער הם לא מאוהבים. ההבדל בין לאהוב ולהתאהב הוא גדול. גברים במצבם האישי כשפוגשים גבר גם אם זה לסטוץ מד הרגישות מרקיע שחקים, הם מיד חשים רצויים, ונאהבים. מרבית המפגשים מעין אילו מסתיימים אחר מפגש חד פעמי ורבים מאותם גברים חשים את הדקירה בלב. אני שומע לא מעט גברים ביומיום. חלקם מתאהבים בגברים מהסטוצים, חלקם מתא</div>Mon, 22 Dec 2008 08:55:00 +0200frank1961@walla.co.il (dati-g)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471277&blogcode=10320048http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=471277&blog=10320048http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471277&blogcode=10290991<div align="right" dir="rtl"> בעקבות המאמר שכתבתי על "הפרויקט" זרם הפונים גבר והלך. המכנה המשותף לכולם זהו "ההקשבה". להקשיב לאנשים, לתת להם להשתחרר. אני לא פסיכולוג, אני בן אדם ככל האדם אבל עם יכולת הקשבה. כל אדם החי בהתמודדות רוצה שיקשיבו לו, שיתנו לא את ההזדמנות לפרוק ולהתפרק, לשחרר מועקות כבדות משא. ההשלמה עם מי שאנחנו קשה על רבים, אדם יכול לשכנע את כולם שהוא מישהו אחר, אבל אף פעם לא את עצמו.אני יכול להעיד על עצמי שאני משוחח עם הרבה מאוד אנשים במסגרת הפרויקט שלי. אחרי כל שיחה אני מרגיש מצד אחד כמה טוב היה לחלוק עם עוד אדם את ההתמודדות, את הכאב שאנחנו נושאים בתוכינו, ומצד שני אחרי כל שיחה כזאת אני מרגיש עייפות. עייפות הנפש. יש פתגם שאומר, "אולי כל הקיום האנושי הוא מאבק על אוזן קשבת". הפתגם נכון בוודאי על אנשים החיים בהתמודדות אין סופית בינם לבין עצמם ואין להם עם מי לחלוק את התחושות, הרגשות והכאב הפנימי. מטבע מצבינו הכל נעשה על בסיס של אמון הדדי. לא קל לדבר על דברים שנצרת בתוך לבך במשך שנים ארוכות. לעיתים לאחר שיחה כזאת המדבר מרגיש כמין התפשטות הנפש. אומרים שכשנותנים בך אמון, זוהי מחמאה גדולה יותר מאשר כשאוהבים</div>Sun, 14 Dec 2008 15:04:00 +0200frank1961@walla.co.il (dati-g)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471277&blogcode=10290991http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=471277&blog=10290991http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471277&blogcode=10262593<div align="right" dir="rtl"> ביום חמישי הייתי עד לויכוח בין שני אנשים. השניים בהגדרה הם אנשים אינטלגנטים, מצליחנים, בעלי מעמד בעולמם העסקי והחברתי. אמנם אנחנו בקשרי חברות אבל לא הייתי צד בויכוח ולא הבעתי עמדה. בלהט הויכוח אחד אמר לשני יה חתיכת מז..ן בתחתאתה מדבר כמו הומו. בלעתי את רוקי לשמע המשפט המכוער מפי אחד מחברי וחשבתי לעצמי על המשפט"האלימות היא מפלטם האחרון של חסרי היכולת" , גם אם זה מילולית. אבל שתקתי. אחרי רגיעת הויכוח ישבתי עם חברי לשתות משהו. והעלתי לדיון את המשפט שיצא מפיו בלהט הויכוח. בקשתי ממנו הסבר. בתחלה הוא לא זכר, התפתל ואז אמר, כעסתי והקונטציה הראשונית שעלתה לי בראש היה שהוא מדבר כמו הומו אתה יודע סיסי שכזה. תראה אמרתי לו, אומרים שמילים תמימות וחלשות ככל שיהיו בעומדן במילון, הופכות בעלות-און לטוב או לרע, בידיו של אדם היודע כיצד לשלב אותן יחד.חלק מן החטאים הגדולים ביותר של המין האנושי נעשו תחת חסותם של מילים או צרופי מילים קסומים. מילים יכולות לשמש כנשק. הרמב"ם כתב באיגרת המוסר, "שבו ושיקלו הדבר טרם תוציאו אותו מפיכם, כי לא תוכלו להשיבו". איך אתה יכול להשתמש בבני אדם שחלקם הגדול לא פחות אינטלגנט</div>Sun, 07 Dec 2008 12:44:00 +0200frank1961@walla.co.il (dati-g)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471277&blogcode=10262593http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=471277&blog=10262593http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471277&blogcode=10215147<div align="right" dir="rtl"> בכמה מאמרים שכתבתי בעבר הובא בפניכם הקוראים אודות הפרויקט האישי שהקמתי והחלטתי לכתוב עליו קצת יותר בהרחבה עקב ריבוי הפונים. לפני כשנה וחצי החלטתי לכתוב בלוג. למעשה ההחלטה לכתוב בלוג נבע מהבדידות שחשתי עקב מצבי האישי. אדם הנמצא במצבי האישי ורבים כמוני למעשה אין להם למי לפנות ועם מי לדבר. זה מטען מאוד כבד שאנחנו סוחבים איתנו. מטען רגשי, נפשי עם התמודדיות יומיומיות. כתיבת הבלוג אפשרה לי לפרק קצת את המטען שעל ליבי דרך הכתיבה. החלטתי הייתה לא לאפשר לקוראים הצצה לחיי הפרטים אלא רק לכתוב ממבטו של גבר נשוי ובמקרה שלי גם דתי בעל משפחה כמהקשים ולא פשוטים החיים הכפולים אותם אני חי. כל מאמר שכתבתי נכתב מליבי.לאחר תקופה לא ארוכה התחלתי לקבל אימיילים מאנשים אשר נמצאים במצבי ולא רק. קבלתי מנשואים דתיים חרדים ושאינם דתיים, קבלתי גם לא מעט אימילים מרווקים אשר נמצאים עמוק בארון וההתמודדות שלהם מאוד קשה. רבים מהרווקים רואים את עצמם בעתיד מתחתנים ומקימים משפחה. הפחד שלהם העיקרי הוא לדעתאיך אפשר לחיות עם אשה שלבם ונטייתם הוא כלפי גברים. והפחד השני אצל אותם רווקים שמא לא יתפקדו במיטה כשזה יגיע. הבלבול גדו</div>Tue, 25 Nov 2008 11:18:00 +0200frank1961@walla.co.il (dati-g)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471277&blogcode=10215147http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=471277&blog=10215147http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471277&blogcode=10198451<div align="right" dir="rtl"> כתבה מעיתון מעריב 20.1108 "סערה במערכת החינוך בבאר שבע: מורה הומוסקסואל הזמין הומו ולסבית לשיחה עם תלמידי י"ב, אבל ההורים והעירייה זעמו על היוזמה וביטלו את המפגש. המפגש שניסה המורה לערוך נועד לצורכי הסברה. במסגרת מגמה זו הזמין המורה הומו ולסבית לצורך שיחה חינוכית עם תלמידים מכיתה י"ב. אתמול בבוקר נדהם המורה לקבל שיחת טלפון קשה ובה נזיפה על היוזמה שלו. "מטרת הפעילות היא להביא למודעות לקבלת השונה בחברה", אמר המורה המאוכזב "יש עשרה אחוזים מהתלמידים המשתייכים לקהילת ההומואים והלסביות". הוא הוסיף כי "לא מדובר במסיונרים הבאים להעביר יהודים על דתם. ווידאתי עם המרצים שמדובר במסרים חינוכיים ולא מיניים. מערכת חינוך מודרנית אינה יכולה להרשות לעצמה לאסור על הכנסת מסבירים של הקהילה ההומו לסבית, כשם שאין למנוע הכנסת עולים חדשים או דתיים". האם משרד החינוך מתעלם מבני נוער כל כך רבים הנמצאים בגיל של בלבול מיני ועדיין רבים מהם לא מקובעים עם עצמם? האם על ידי ההתעלמות היא הפתרון? ברל כצנלסון ממנהיגי תנועת עבודה ועיתונאי כתב באחד ממאמריו, "תינוק בא לעולם, מה יהא עליו? ייזרק על מעלות החיים והם כבר יכ</div>Fri, 21 Nov 2008 10:51:00 +0200frank1961@walla.co.il (dati-g)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471277&blogcode=10198451http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=471277&blog=10198451http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471277&blogcode=10162357<div align="right" dir="rtl"> אני כותב בלוג גם בקפה דהמרקר.מידי פעם אני מדפדף בין האנשים הכותבים בקפה דה מרקר. כשאני נתקל בפוסט מעניין אני קורא מה אחרים כותבים. כך עשיתי הבוקר. הגעתי לבלוג של בחור שבפרופיל שלו הוא כותב, סטודנט לרפואת שיניים ומדריך פסיכומטרי באחד מבתי הספר הידועים. לכאורה הפרופיל מעיד על אדם אינטלגנטי ונאור. בפוסט האחרון שלו הוא מתאר את יציאתו לפאב ירושלמי שחברו לקח אותו אליו. אני לא אביא לכם את כל הפוסט אני רק אצטט מספר מילים ממנו. אותו בחור "נאור" מתאר איך חברו הטוב שכנע אותו לצאת לפאב. אותו חבר אמר לו שזה לא פאב רגיל כי אם פאב מחתרתי והוא מכיר את הבעלים והוא לא יצטרך לעמוד בתור ולעבור את עינו של הסלקטור. וכך הואמתאר בבלוגבבלוג: "כשהם הגיעו לבר היו מספר אנשים בחוץ שחיכו להכנס. הוא וחברו נכנסו והתיישבו על הבר. הכותב מעיד על עצמו כי ישב במרחק מה מחברו. הוא הגדיר את זה כמרחק בטיחות. הסיבה לכך, חברו אמר לו שזה בר מחתרתי ואולי הוא התכוון שזה בר מחתרתי גאה" כשקראתי את המילים מאדם "נאור ואינטלגנט" כביכול פשוט כעסתי. הוא הקפיד לשבת "במרחק בטיחות"? האם אנשים גאים מצורעים? נושכים? מדבקים? עד היכן מג</div>Wed, 12 Nov 2008 13:28:00 +0200frank1961@walla.co.il (dati-g)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471277&blogcode=10162357http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=471277&blog=10162357http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471277&blogcode=10133381<div align="right" dir="rtl"> חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה. (ספר משלי פרק כ"ב פסוק ו') אתמול בערבבזמן שישבתי לשתות קפה ישבו לידי אמא ובנה כבן עשר. האמא מצביע מבעד לחלון על העץ המואר שברחוב ואומרת לבנה תראה איזה יופי. הבן אומר נכון כמו כריסמס. (פה עלי לציין כי מדובר במשפחה יהודית). האמא עונה לו, איך כריסמס יפה, יש להם עץ מקושט, המון מתנות, גרביים מלאות ממתקים תלויות בכל מקום. הבן עונה לה, יש להם גם את סנטה קלאוס. ואז הבן שואל אותה מזה סנטה קלאוס? עונה לו האמא, סנטה קלאוס זה כמו אליהו הנביא. עונה לה הבן, אבל אליהו הנביא הוא דבר אמיתי. נראה לךעונה לך אימו? כמו שסנטה קלאוס לא אמיתי כך גם אליהו הנביא. השיחה הזאת עשתה לי צביטה בלב והמון חומר למחשבה על החינוך במדינת היהודים. <FONT size</div>Wed, 05 Nov 2008 12:02:00 +0200frank1961@walla.co.il (dati-g)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471277&blogcode=10133381http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=471277&blog=10133381http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471277&blogcode=10101446<div align="right" dir="rtl">במאמר הקודם שלי הבאתי את סיפורו של הבחור המדהים ששמו יובל. בקשתי את אישורו להביא לפניכם את שירו "עבודה זולה". שיר שנכתב על עבודתו כבחור צעיר שעבד באחד מגני תל אביב וכל זאת על מנת לשרוד. עבודה זולה עיר שלמה נרדמת בגשם עם השיר של כלבים מיללים כבר לא משנה מי אשם אני שוב ברחובות,רמזורים מטריות הרטובות של העיר הגשר הרטוב של הכביש אני לא בוכה זה רק הגשם הצעיר מזכיר לי כמה אני רגיש המטריה שבידי גם כבר רטובה כל הבגדים, העצמות והנשמה שוב אני חוזר לעבודה הזולה למכור, להשכיר להחליט כמה מתוך הערפל אור רועד מרים יד והוא בולם פחד, צמרמורת אבל אני צועד מתקרב, מתכופף אל החלון ושומע, אני חולם כמה שאלות כמה תשובות נגיעה, לטיפה ונשיקה מבט מתוק ואז צרות דחיקות, זיעה ושוב דחיקה חריקת המושב כמו חריקת עצמות זה לא זקנה זה רק גורל לוחש לעצמי ואז הגניחות גורמות לי להבין שזה נגמר זוג סיגריות ועשן אילם ידו בכיס, שלי פתוחה מבט עליז והוא בולם שוב אני עם המטריה הרטובה המטריות הרטובות של העיר הגשר הרטוב של הכביש אני לא בוכה זה רק הגשם הצעיר מזכיר לי שוב כמה אני רגיש. בפגישתי</div>Tue, 28 Oct 2008 11:24:00 +0200frank1961@walla.co.il (dati-g)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471277&blogcode=10101446http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=471277&blog=10101446http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471277&blogcode=10097486<div align="right" dir="rtl">לפני קרוב לשלושה חודשים אבי נפטר אחר מחלת הסרטן בת שלושה שבועות בלבד. היום התחלתי לפתוח אימיילים שהוא שלח לי לפני פטירתו. אימייל מרגש במיוחד הוא על הזקנה. הדבר הבולט ביותר אצל אבי מיום גילוי המחלה היה העצבות. אבי שהיה אדם מאוד ריאלי ידע לאן הוא הולך והעצבות הייתה נסוכה על פניו שהנה עוד רגע הוא עוזב את עולמו.אני בחרתי להביאו לפניכם כי כולנו ילדים של וכל יום שעובר מביא אותנו לגיל הזקנה. אבות גיבורים ואמהות גיבורות של ביתנו. אנו מעבירים זמן ארוך בקיום שלנו בטיפוח סטריאוטיפים אלו עד שיום אחד, האבא "הגיבור" שלנו, מתחיל כל הזמן לחשוב, להתלונן בשקט, לומר משפטים בלי סוף ובלי התחלה, ולדבר על דברים חסרי משמעות (שלא לומר שטויות). "הגיבורה" של הבית, מתחילה להתקשות לסיים את המשפטים שלה, והיא מתחילה להתרגז על הסובבים אותה. מה עשו, אמא אבא, שמגיע להם להזדקן בבחת אחת? הם הזדקנו... ההורים שלנו הזדקנו ואף אחד לא הכין אותנו לזה. יום בהיר אחד הם משנים את ההתנהגות שלהם, הם הופכים רגישים יותר, הם מאמצים לעצמם הרגלים מטופשים, הם התעייפו מלטפל בזולת, ולשמש דוגמא אישית. עכשיו הגיע תורם לקבל מאיתנו</div>Mon, 27 Oct 2008 11:29:00 +0200frank1961@walla.co.il (dati-g)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471277&blogcode=10097486http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=471277&blog=10097486