דתי מיוסר וגאה

"אהבה". כמה דברים נכתבו על אהבה, כמה שירים "שמלצים" נוטפי דבש שרו ושרים על אהבה. סדרות טלוויזיה, סרטים רומנים, נושא שמעסיק את כולם. כשאתה נשוי או נשואה אנחנו רוצים לפעמים להרוג את בן או בת הזוג. כשאנחנו רווקים אנחנו רוצים להרוג את עצמינו על חיינו האומללים. כמה פעמים תכננו בני או בנות זוג להרוג ולו רק בפנטזיה את בני או בנות הזוג. כמה פעמים עברו על התכנון של הרצח והאליבי המושלם. מה מנע בעדם? כנראה צפיה ממושכת בסדרות טלוויזיה משטרתיות כמו חוק וסדר או CSI שבסופה של כל תוכנית תמיד אבל תמיד הרוצח נתפס. איזה פחד!! לכל בן או בת זוג יש תלונות אחד על השני. תמיד שומרים בבוידם תלונות נוספות שחס וחלילה לא נשאר גם בחודש הבא ללא תלונות, יש כאלו המסדרים בלוח שלהם את התלונות שלהם שיהיה להם בכל יום על מה להתלונן וחס וחלילה לא יעבור יום ללא תלונה. אם תתבוננו טוב תראו לא פעם זוגות הבוהים אחד בשני בלי לומר מילה. מה עובר להם בראש באותו זמן? אני יכול לנחש, אלוהים איך התחתנתי עם המכוער או המכוערת הזאת? מה אני עושה עם הטיפש/ה הזה או הזאת לצידי? אלוהים קח אותו/ה ממני שחרר אותי כבר. אחחח כמה יפה היא האהבה.

לפני כשנתיים קבלתי מתנה ספר שנקרא "על העיוורון". את הספר כתב הסופר ז'וזה סאמאראגו. (ספר מאוד מומלץ) בספרו הוא כותב,

"התשובות לא באות תמיד כשזקוקים להן, ופעמים רבות אפילו קורה שהצורך פשוט לחכות להן הוא התשובה האפשרית היחידה".

כפי שכתבתי בעבר התמודדות של אדם דתי עם נטיה הומוסקסואלית אינה קלה. היא דילמה יומיומית התחבטות קשה בינך לבין עצמך ולבין בוראך. האם יש פתרון בין הנטיה ההומוסקסואלית לבין האיסור המפורש הכתובה בתורה? לא פעם קבלתי התרסות מצד קוראים בכל הנוגע לדת והומוסקסואליות. אדם שאינו דתי או אדם שאינו מאמין אולי לא יכול או לא מסוגל להבין את הקושי וההתמודדות האישית של אדם דתי. אמונה היא אישית ואיני בא להוכיח או לשכנע אף אחד. רבנים ואנשי חינוך מהמגזר הדתי מנסים להתנער ולהתעלם מנושא ההומוסקסואליות כאש חמה. את המגזר החרדי אני בכלל ללא מזכיר שהומוסקסואליות הוא מוקצה מחמת מיאוס, חטא שלדעתם הוא נוגד את המוסר והעולם המוסרי ואין להעלותו על דל שיפתותיהם רחמא ליצלן. מיותר לציין שבכל חברה נטיה זו קיימת גם במגזר החרדי וגם הדתי. אני מקבל לא מעט אימיילים מבחורים, גברים דתיים וחרדיים המנסים להתמודד עם נטיית לבם. ישנו מיעוט מזערי של כמה רבנים ואנשי חינוך המנסים לסייע לאלו הפונים אליהם. אני מדבר על מיעוט מזערי המנסה לסייע ולא לנסות להמיר את נטייתם כפי שרבים במגזר הדתי ובוודאי החרדי שאפשר לעשות היפוך. על זה כתבתי בעבר שהיפוך או המרה הוא נסיון טפשי שאין לו שום תיעוד פסיכולוגי רציני הטוען שהצליח. אילו הטוענים שכן משלים את עצמם על ידי הצגה של גברים בהדחקה זמנית בלבד. האם יש פתרון להתמודדות האין סופית או אנחנו רק מנסים למצא תירוצים? ביוון העתיקה הומוסקסואליות הייתה חלק מתרבותה. גדולי יוון העתיקה כתבו על כך שירים וסיפורים. כמו אפלטון, קסנופון ועוד. בתרבות היוונית הדת לא אסרה על ההומוסקסואלית ומקרים אחדים אף עודדה אותם לכך. הגברים היוונים תמיד היו יחד כל הזמן יומיום. עבדו יחד, בילו יחד, התרחצו בבית מרחץ יחד.הנשים בתרבות היוונית העתיקה  היו נחשבות נחותות ביחס לגברים. הגוף הגברי החסון והשרירי היווני היה מודל לסמל  ורבים מהאומנים ציירו ופיסלו גברים בעירום. גם בתקופת הרנסנס במיוחד בעיר פירנצה שבאיטליה תרבות ההומוסקסואלית הייתה נפוצה. האם ניתן לחלק בין הומוסקסואליות כתרבות לבין הומוסקסואליות של האדם הפרטי? ההלכה אינה מוקיעה את האדם ההומוסקסואל ובוודאי אינה רואה במהומוסקסואליות כמחלה. מה שכן, ההלכה יוצאת נגד האקט המיני עצמו שרואה בו מעשה בלתי  מוסרי. איסור של התורה למשכב זכר הינה בוודאי על הומוסקסואליות כתרבות. האם אותה חומרה היא גם על האדם הפרטי? הדילמה תמיד תשאר, התמודדות תמשיך אך אני בוודאי תמיד אנסה למצוא תירוץ או פתרון מי יודע אולי יבוא יום ומצא תשובה לדילמה הכל כך מטרידה רבים מאיתנו. עד אז אני סומך על מה שאינשטיין כתב, "לכל בעיה יש פתרון, שאם לא כן לא הייתה בעיה".

אדם עובר תקופות שונות בחייו. שמחות, עצובות, אבל החכמה לצאת מכל מצב מחוזקים מכל מצב בו האדם נתון.

הכותרת של המאמר הוא מפרי עטו של פילוסוף ומשורר שויצרי שמאוד משקף את מה שאני מרגיש. סיימתי את השבעה ועכשיו אני בתחילתה של שנת האבל. כאדם דתי שנת אבל היא שנה מאוד לא קלה. אסור לי לשמוע מוסיקה, שמוסיקה לפני האבלות ליוותה אותי בכל מהלך היום. אני לא יכול להשתתף בשמחות, באירועים, ועוד כל מיני איסורים החלים על האבל. אני מחויב באמירת קדיש בשלושה תפילות ביום, שחרית, מנחה וערבית. חיוב אמירת קדיש בשלושת התפילות בכל יום הוא תיק כבד מאוד עבור האבל. תפילות כידוע מותחמות בזמנים ועל האבל מוטל החובה למצוא מניין בכל פעם ולהיות בא מהתחלה ועד הסופה. בדרגת חומרת הדינים החלים על האבל אבלות על הורים היא הדרגה הגבוה ביותר. אני חלילה לא מתלונן. זה אבא שלי וכשם שהייתי מחויב בכבודו בחייו ככה אני מחוייב בכבודו לאחר מותו. למרות הקושי אני קורא את מה שכתב הפילוסוף ששמו אגב אנרי פרידריק אמיאל ואני אומר לעצמי מהמקרה העצוב הפרטי שלי אני צריך לצאת מחוזק ולהתחדש. הצד השני הוא להיות דכאוני ומצב זה הוא ממש לא בשבילי. רבי נחמן מברסלב כתב, "אדריכלו של היקום לעולם אינו חוזר על עצמו. כל יום הוא בריאה חדשה לגמרי. הפק את מירב התועלת מכל יום חדש". אני מאמץ בחום את דבריו ואני תבונן כל בוקר החוצה דרך החלון ורואה שמים כחולים, השמש זורחת כמו שכתב הרקליטוס בכל יום יש שמש חדשה. מודה לאלוהים שהחזיר  את נשמתי בי ומנסה להפיק את מירב התועלת מהיום החדש. לדעתי זאת הסתכלות בריאה המומלצת לכל אחד ולאו דווקא למי שנמצא במצבי. זכרון ושכחה לכאורה שני הפכים. שני הפכים אלו עוזרים לאדם בשעת אבלו. מצד אחד כמו שאומר הפתגם, "ביום מן הימים יעלם הכאב, אך הזיכרון ישאר לעולם". מה עוד טוב בזכרון שהוא יכול להיות מאוד סלקטיבי. אנחנו תמיד יכולים לזכור את הדברים היפים וטובים אם זה באדם ואם זה בדברים שהבן אדם עובר במהלך חייו. אשר לשכחה? אני אביא שוב ציטוט מדבריו של רבי נחמן מברסלב (אני לא חסיד ברסלב, קראתי כמה ספרים שהוא כתב ומכל מלמדי השכלתי)  "נהוג לחשוב שהשכחה הינה חסרון. אני סבור שהיא יתרון. לדעת לשכוח, פירושו להשתחרר מכל תלאות העבר". אלוהים נתן לנו את השכחה גם בכדי לעזור לאדם להמשיך הלאה בחייו ולא להשאר תקוע עם ההווה והזכדונות קשים העלולים להכניסו למרה שחורה.

אני אסיים בדבריו של רבי ישראל מסלנט שהיה מגדולי בעלי המוסר בדורות האחרונים של עם ישראל שכתב:

אני בדרך של התחדשות והסתכלות קדימה עם זכרון טוב חיובי ונעים על אבי אבל בהחלט אניע את כנפי בכל כוחי ואמשיך הלאה. תודה לכל מנחמי ועל דבריהם החמים.