| 3/2008
כאשר יש לאדם על מה לצעוק, ורוצה לצעוק, אך אינו יכול לצעוק, זוהי הצעקה הגדולה ביותר.
את הציטטה שבכותרת המאמר שלי אמר רבי מנחם מנדל מקוצק שהיה מגדולי הרבנים החסידיים של פולין.
אני בהתכתבות עם בן אדם מקסים ומעניין הגר בקנדה. בן אדם בא מרקע דתי וחי בזוגיות רבת שנים עם בן זוגו. השיחות שלנו הם גם כמובן על הפן הדתי שהוא עדיין קשור אליו למרות שהוא אינו מנהל אורח חיים דתי היום. הוא סיפר על מפגשים הצפויים בין הומואים דתיים לבין רבנים המוגדרים "יותר פתוחים". אין לי ספק כי רוב רובם של הרבנים לא היו מוכנים לשמוע על מפגש שכזה בינם לבין המוצרעים קרי הומואים. אנחנו בכלל לא נחשבים בתוך הכלל כי הרי אנחנו חוטאים מהיסוד ולא נחשבים. פרקי אבות מביאה את דבריו של בן עזאי: "אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום". תקראו אותם שוב שוב ותפנימו את דבריו החכמים של בן עזאי.
ישנם דברים שאולי הם שוכחים? האם הם לומדים רק מה שנוח להם ומתעלמים מהיסודות? על זה אני מאוד תמהה. לא אני לא נאיבי בתוך עמי אני חי.אני אולי בורג קטן בתוך מערכת ענקית אבל אולי קולי ישמע פעם. תמיד כותבים לי שאני צועק, מקטר, מדכא, תמים וכו' אני לא מכל הרשימה שכתבתי והרשימה עוד ארוכה. אמר פעם מישהו אם אני לא אמצא דרך אסלול אותה. אני מנסה לצעוק ולירות באוויר אולי יום אחד אני אפגע במשהו או במישהו שיטולטל ויקח את דברי לתשומת ליבו. הלן קלר המופלאה שהייתה חירשת ואילמת כתבה דבר מופלא שאני רואה לנכון לצטט אותה:
"אני משתוקקת להגשים משימה חשובה ואצילית, אבל נפל בחלקי למלא משימות קטנות, כאילו היו חשובות ואציליות". בהתכתבות שלי עם אותו בן אדם מקסים ואהוב אמרתי לו עם כל זה שאני חוטא מיסודי האם אני לא נולדתי בצלמו של בורא עולם כמו כל אחד מהרבנים בין אם הם פתוחים יותר או פחות? האם כל המפגשים הללו הם לא בזבוז זמן? לעולם לא נשנה את דעתם עלינו. אני בהחלט יכול לדמיין בראשי את השיחות של הרבנים, שיחות הנעשות בנועם, טון אבהי וחם, לא מתלהם חלילה אלא ברוך כאדם המבקר חולה במיטת חוליו. הם ירעיפו חמלנות כאדם החולה במחלה סופנית. בתוך תוכם אנחנו חוטאים כופרים ומיותרים. ניטשה אמר : "לעיתים אדם נשאר נאמן למטרה רק משום שהיריב לא נשאר אטום". פה לדעתי הצד השני אטום ואין לנו על מה להתעקש יותר. האם להיות פסימיסט יעזור לי? בוודאי שלא אם כל אחד יהיה פסמיסט ופסיבי במעשיו ימשיכו לדרוך עלינו עד דק. ושוב אני אביא את דבריה של הלן קלר המופלאה שאני זוכר כילד היא הייתה סמל בעיני, וכך היא אמרה: "שום פסימיסט לא גילה מעולם את סודות הכוכבים, או שט לארץ לא נודעת, או פרץ את הדרך למרחבי רקיע חדשים בעבור הרוח האנושית". אני בהחלט נגד של "שב ואל תעשה". לכל המבקרים אותי והכותבים לי אולי קל לכם לבקר אותי אבל מה אתם עשיתם מעבר לכתיבת סיפורכם בבלוג שאתם מנהלים?נכון יש כותבים טובים ומענינים אבל מעבר לזה אתם לעולם לא משמיעים את קולכם למען הכלל.
אני אסיים בדבריו של רבי נחמן מברסלב:
"אין דבר המביא לשלמות בחיים יותר מאנחה היוצאת מעומק הלב". כל מאמר שאותו אני כותב בבלוג יוצא ממעמקי ליבי והלוואי שזאת האנחה שעליה כתב רבי נחמן מברסלב.
| |
דת - מדינה. האם החיבור הוא הכרחי?
שאלה כבדה ורצינית שהרבה התחבטו בה והמחלוקת נשארה בעינה. אני מסתכל כדתי והומו מהצד על השאלה הזאת. על מה ולמה נלחמים להשאיר את הקשר החזק של דת ומדינה מה היה כל כך נורא אם היו מפרידים בניהם. פרנק הרברט אמר כך:
"דת דורשת כמה יחסים דיכוטומיים. היא צריכה מאמינים וכופרים. היא צריכה את אלה שמכירים את המסתורין, ואת אלה שרק פוחדים ממנו. היא צריכה את השייכים לקבוצה ואת אלה שלא. היא צריכה אל ושטן. היא צריכה את המוחלט והיחסי. היא צריכה את זה שאין לו צורה ואת זה שכבר יש לו צורה". אני שואל האם היא צריכה גם מדינה? כדתי שטעם גם מהמגזר החרדי אני מסתכל בפליאה על מלחמתם של החרדים. הם לא מחזיקים מהמדינה כמדינה שהיא ציונית חילונית. הם לא סומכים על הרבנות הראשית ולא יכנסו מוצרי מזון בהשגחת הרבנות. לכן התרבו מערכות הכשרות השונות. אם זה המצב הם כבר הפרידו את הדת מזמן. אלא מה, החיבור הוא בדברים הנוחים להם, בחירת דיינים שנמצאים אך ורק תחת פיקוחה של מדינת ישראל כמו כן רבנים ראשיים רבני עיר וכל שירותי הדת הקיימים במדינה. כמובן שיש את כנסת ישראל שהוא מקור כוח בלתי נדלה. המגזר החרדי אינו יכול לוותר על עוצמת כוח כל כך אדירה ולכן הם החוט המקשר בינם לבין מדינת ישראל. הציבור המזרחי/כיפות סרוגות הרבה יותר מינורי לעומת הציבור החרדי ואת הפסיביות המרגיזה שלהם אנחנו רואים בנציגיהם לכנסת הפועלים כעסקנים מהסוג הזול ביותר. הפרדה דת מהמדינה האם היא כל כך נוראית? לחרדים אין מדינה ולכן אין מה להפריד ולמזרחי לא משנה כן או לא כל זמן שהם עסוקים בעניניהם האישיים. ההפרדה תתן חופש דתי וחופשה מדת. המושג של כפיה דתית תעלם, איש איש יחיה כרצונו. או כמו שאוהבים להגיד איש באמונתו יחיה. אני כדתי משלם המון כסף עבור בתי ספר ילדי הלומדים במסגרת דתית, אני כדתי אורח חיי יקרים מאילו שאינם דתיים. האם ההפרדה תשנה לי את זה התשובה היא לא. המגזר הנשי תהיה אחת המרוויחות הגדולות ויפחתו עגונות אומללות שבעליהן האכזריים אינם נותנים להן גט. כהומו, ההסתכלות שלי היא שיהיה קל יותר בחוקי כנסת ועירוניים. אימוץ ילדים לחד מיניים, הקמת משפחות מבני אותו המין(אני תמיד צועק וגם כאן אני אצעק לכו והקימו משפחות הביאו ילדים שלא תשארו ערירים חס ושלום שהוא קללתו הנוראית באדם). האם זה אמור להפריע לנו כמדינה? הרווח של מדינה דמוקרטית תחת כותרת איש באמונתו יחיה כמוטו נותן לנו חיים הרבה יותר יפים ללא שנאה ויותר סבלנות. הדבר היחיד שכן אני דוגל בו הוא שמדינת ישראל כמדינה חייבת להיות מדינת היהודים כי רק על ידי מדינה יהודית אחווה ובלי שנאת חינם אנחנו יכולים להתקיים כעם. התבוללות יכולה להרוס את עצמנו מבפנים. יהודי ארצות הברית חיים יפה עם הפרדת הדת מהמדינה אין סיבה שאנחנו לא נלמד מהם. המדינה קמה כתשתית למתחם יהודי וכך ראוי שנשמר אותה. דת היא דבר פרטי ואין סיבה לכפות או להשניא על אף אחד. ישנם המון דברים יפים בדת, דת היא לא רק שחורים, דוסים, פנאטים, המקיימים יחסי מין עם חור בסדין כמו שמספרת האגדה האורבנית והמצחיקה. בדת ישנם דברים נפלאים, תפתחו פעם את ספר הטלפון של המגזר החרדי החלק הראשון מוקדש לרשימת גמחי"ם בציבור החרדי. אפשר רק להתפעל מכמויות הגמחי"ם המחסה את כל התחומים גם בדברים הקטנים ביותר כמו גמ"ח מוצצים, תרופות, חיתולים כל תחום שרק תעלו על הדעת. העזרה וההתנדבות היא דברים הראוים להערכה. כשאני רואה את הכבוד שילדי רוחשים למוריהם והדיבור למחנכים בגוף שלישי הדיסטנס בין מורה לתלמיד גם ראוי להערכה. הצניעות ואני לא מדבר רק על בגדים צנועים אני מדבר על צניעות כדרך חיים הנמצאת בחלק גדול של המגזר הדתי והחרדי ראויה להערכה. לא הכל שחור ולבן. הדברים המכוערים תמיד יאפילו על הצדדים החיובים ויש הרבה מהם. הפרדת דת מהמדינה לדעתי, יאצילו ויבליטו את הדברים החיוביים שבמגזר הדתי ויראה אותם באור בוהק וצלול יותר.
| |
כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם
כמובן שאיני מתיימר להיות כמו הכותרת למאמר אבל, אני כן מתכונן למרות מחאות של כמה ועם הסברים של כמה כי אני מתוסכל ומדוכא, חיי לא שלמים בדרך חיי הכפולים והזיוף כביכול בחיי וכהנה וכהנה הסברים, בכל זאת אני מתכונן להיות פה לאלה שלא מדברים אינם רוצים או אינם יכולים. אחד החיזוקים שקבלתי לאחרונה היו אימיילים ששלחו לי וכתבו לי כי אני משמש להם פה ורבים רוצים להגיד ולעיתים לזעוק ואינם יכולים או מעיזים.לאחרונה התחלתי להריץ לעצמי בראש את תסריט חיי ולחשוב בעצם ממתי אני מודע מי אני ומה אני. הרבה תמונות עלו בראשי וחלקם מצחיקים. אני זוכר כי בכתה ג' אני וחבר שלי היינו מתפשטים ונוגעים אחד לשני באברי המין. נכון שהיינו ילדים קטנים אבל אני זוכר את הנעימות שבדבר. מאז ועד שהגעתי לישיבה תיכונית לא נחשפתי לזה מה שכן הפנטזיות כן רצו בראש. בישיבה תיכונית היינו בפנמיה שבה אנחנו לומדים ישנים אוכלים ומתקלחים יחד. במקלחות היו לא מעט חגיגות יזומות. אמנם לא של יחסי מין אלא האבקויות, הליכת מכות יזומות כמובן בעירום. שם נחשפתי לראשונה במגעו של גבר וההנאה הייתה בלתי ניתנת לתיאור. ההתגפפויות הללו נמשכו עד סוף הלימודים עם גרעין קבוע שמידי פעם מצטרפים חדשים נכנסים למעגל. באותו שלב לא היה לי ספק למי אני נמשך. כבחור אתה נחשף גם לחברת בנות בתנועות נוער והבחירה מונחת בפתחך אבל אני את הבחירה שלי עשיתי בגיל צעיר. רבים מאיתנו נחשפים בישיבות אם זה התיכוניות ואם זה בישיבות מה שנקרא גבוהות למיניות ההומוסקסואליות בגלל אופיו של המוסד הדתי שהוא מתחם סגור לזכרים בלבד. כשאתה נמצא בסביבה סגורה של גברים שעושים הכל יחד 24 שעות ביממה טבעי הוא שתסתקרן כבחור בשנות העשרה וזהות מניותך אינה ברורה דיו. חשיפה זו לעיתים אינה בריאה לאלו שנמצאים בתפר ומנסים למצוא את מקומם ולאיזה צד הם נמשכים. אני לא מדבר על אילו שבאים יותר בשלים בדעתם כמוני וזה נתן לי רק דחיפה קדימה, השלמה וחיזוק. ראיתי לא מעט מבולבלים ואני תוהה כמה מהם חיים חיי כפילות וכמה מהם מתייסרים בינם לבין עצמם בהתמודדות היומיומית. הרבנים והמחנכים בישיבות לא הפנימו כמה זה נפוץ ובמקום להתמודד עם הנושא הם קוברים אותו בתואנה שזה לא נמצא,נושא שלא מדברים עליו,הוא לא צניעותי. הם אפילו לא מעיזים לעלות על דל שפתותיהם את המילה הומו/הומוסקסואל כי זאת מילה מלוכלכת. לא מזמן קראתי מאמר של הרב אבינר על הומוסקסואליות בהלכה. הרב אבינר לא יכל לומר את המילה הומו ובמאמר כל פעם שהגיע הפסקה להזכיר את המילה "הגועלית" הזאת הוא כתב במאמר הו.. האם אנחנו מצורעים שרק מעצם המילה אתם מפחדים להדבק חלילה? האם לא הגיע הזמן לקום ולהתמודד עם הבעיה האמיתית ולא לקבור אותה? האם לא הגיע הזמן לתת לבחורי הישיבה שהם בגיליי העשרה שמבולבלים מינית הכוונה ויעוץ לגדול ולהתפתח בצורה נאותה ואמיתית? אני מאשים את כל הצוות החינוכית של הישיבות שמפקירים מינית את תלמידיהם ואל להם לבוא בטענות לאיש או להוקיע את אלו שאינם יוצאים ברוח הישיבה כדבריהם כי האשמה בצוות החינוכית בלבד. ההתפתחות וההכרה המינית לדעת כל המומחים מתבשל בסביבות הגיליים שש עשרה עד שמונה עשרה או תשע עשרה. גיל שהבחורים הדתיים נמצאים בישיבות, כמה עיוורים הצוות הישיבתי יכולים להיות? ממה אתם מפחדים שאולי כן תגלו איזה בחור או שניים שהם הומואים? ואז מה תעשו תשליכו אותם? לאף רב או מחנך דתי אין לו את זכות הדיבור בנושא ובפרט לגדף את ההומואים הבאים גם מקרבם כל עוד שמצפונכם אינו נקי ולא העזתם להתמודד עם התופעה. דאגלס אדאמס כתב: "אין בעיה כל כך מסובכת עד שאתה לא יכול למצוא לה תשובה פשוטה מאוד אם תביט בה בדרך הנכונה". תתחילו לעשות מעשה אחרת אתם יכולים להלין רק על עצמכם.
| |
לדף הבא
דפים:
| כינוי:
מין: זכר  |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
