דתי מיוסר וגאה

בכמה מאמרים שכתבתי בעבר הובא בפניכם הקוראים אודות הפרויקט האישי שהקמתי והחלטתי לכתוב עליו קצת יותר בהרחבה עקב ריבוי הפונים. לפני כשנה וחצי החלטתי לכתוב בלוג. למעשה ההחלטה לכתוב בלוג נבע מהבדידות שחשתי עקב מצבי האישי. אדם הנמצא במצבי האישי ורבים כמוני למעשה אין להם למי לפנות ועם מי לדבר. זה מטען מאוד כבד שאנחנו סוחבים איתנו. מטען רגשי, נפשי עם התמודדיות יומיומיות. כתיבת הבלוג אפשרה לי לפרק קצת את המטען שעל ליבי דרך הכתיבה. החלטתי הייתה לא לאפשר לקוראים הצצה לחיי הפרטים אלא רק לכתוב ממבטו של גבר נשוי ובמקרה שלי גם דתי בעל משפחה כמה קשים ולא פשוטים החיים הכפולים אותם אני חי. כל מאמר שכתבתי נכתב מליבי. לאחר תקופה לא ארוכה התחלתי לקבל אימיילים מאנשים אשר נמצאים במצבי ולא רק. קבלתי מנשואים דתיים חרדים ושאינם דתיים, קבלתי גם לא מעט אימילים מרווקים אשר נמצאים עמוק בארון וההתמודדות שלהם מאוד קשה. רבים מהרווקים רואים את עצמם בעתיד מתחתנים ומקימים משפחה. הפחד שלהם העיקרי הוא לדעת איך אפשר לחיות עם אשה שלבם ונטייתם הוא כלפי גברים. והפחד השני אצל אותם רווקים שמא לא יתפקדו במיטה כשזה יגיע. הבלבול גדול ולעיתים הם מרגישים חסרי אונים. המכנה המשותף לכל אותם אנשים שהזכרתי הוא הבדידות. המחשבות שלא מפסיקות לדפוק בראש ואין עם מי לפרוק היא הקשה מכולם. לאחר שהפניות החלו לזרום אלי עקב הזדהות עם הדברים שכתבתי החלטתי לתת אוזן קשבת לכל אותם הפונים. כך מאחד לאחד התחלתי לתת את מספר הסלולרי שלי ואותם פונים החלו להתקשר אלי. בשיחות הרבות שקבלתי אותם גברים פשוט רצו לדבר ולדבר ולפרוק את הלחץ שהצטבר בתוכם כל כך הרבה זמן. למעשה רוב השיחות הם זהות עם אותם בעיות של בדידות ואורח חיים סודיים שהם חיים. המעניין הוא שכל השיחות בלי יוצא מן הכלל הסתיימו באותו משפט, "כמה טוב היה לי לדבר". חלק מהפונים הסתפקו בשיחות חד פעמיות וחלק נרחב המשיכו להתקשר ולשוחח בכל פעם שהרגישו צורך בכך. ישנם כאלו שמתקשרים על בסיס קבוע וחלקם אני אף מלווה שבוע אחר שבוע. הסיפורים רבים מלעלות אותם על הכתב. ישנו גבר שאני מלווה תקופה מאוד ארוכה נשוי בעל משפחה שקשיי ההתמודדות שלו עם הנטיה ממש מלווה ביסורים. מצד אחד הוא מאוד רוצה לשמור על מסגרת משפחתית והמסגרת החברתית שבה הוא נמצא, מצד שני הנטיה שלו לגברים מאוד חזקה וקשה לו. כל כך קשה לו עד שאני צריך לדחוף אותו כל פעם לקים חיי אישות גם עם אישתו. למחרת אחרי שקיים יחסים את אישתו הוא מתקשר אלי בכל פעם ואומר לי תודה, כמה הוקל לי עכשיו. אני יודע שיש כאלו שיקראו את המאמר ויגידו  למה כל הסבל הזה? למה לא לעזוב? איך הוא בוגד באישתו? הכל נכון אבל, אתם צריכים להבין שאדם הנמצא במסגרת מסוימת כמו הגבר שספרתי עליו שבמקרה הוא דתי הנזק האישי שלו גדול מהאפשרות האחרת שלעזוב ולחיות לפי נטית ליבו. רוב הסיכויים שגבר כזה יסבול מנידוי משפחתי, חברתי וסביבתי. אני יכול לספר על גבר תל אביבי בתחילת שנות הארבעים בעל משפחה אתאיסט לפי הגדרתו מדבר על קשיים יומיומיים עם לבטים האם להתחיל חיים חדשים בדרך נטייתו הטבעית. כמו שתמיד אמרתי אף אחד מאיתנו לא בחר את נטייתו מרצונו החופשי. זאת גיבנת סמויה שרק אנחנו יכולים להרגיש אותה. אנחנו רוצים להקים משפחה. אנחנו רוצים ילדים ומסגרת חמה עבורם. מצד שני יש בנו את הנטיה המינית שחזקה מאיתנו ועם זה אנחנו נצטרך לחיות עד סוף חיינו. ללא יכולת שליטה לכיוון שהלב שלנו מושך אותנו. 

לפני כמה חודשים פורסם בYNET מאמרים שלי ובעקבות כך זרם הפונים הלך וגבר. היו לי לא מעט פניות מנשים שיודעות או שתפסו את בעליהן ועולמם חרב עליהן. התקשרה אלי אשה שכל השיחה לווה בבכי קורע לב. היא אוהבת את בעלה, היא מוכנה שבעלה יפגש עם גבר פעם בשבוע על מנת שיוכל לפרוק את יצרו המיני אבל שלא התאהב. אבל בעלה התאהב, ולמרות זאת הוא רוצה להמשיך את חייו עם אישתו ושתשאר החברה הכי טובה שלו. הסיפורים רבים ולשם כך אצטרך לכתוב שעות רבות. כשהזרם  גבר נגלה לפני ציבור גדול מאוד שנמצאים במצבי האישי  ושלא הייתי מודע לו   עד אז חייתי ב-ד' אמותי בלי לדעת מה קורה בחוץ. לכן החלטתי להקים פרויקט קטן ואישי משלי. פרוקט שכל אחד הזקוק לאוזן קשבת וכתף להשען יכולים לפנות אלי. אני לא פסיכולוג בהשכלתי אבל יש לי אוזן קשובה.אני נמצא באותו צד של כל הפונים ולכן אני יכול להבין להרגיש ואולי ליעץ כשצריך מנסיוני האישי. כתוב "איש לרעהו יאמר חזק". בפרויקט שלי אנחנו מחזקים אחד את השני בשיחה אחד על אחד.  החשוב בכל אותם שיחות שאנחנו פורקים את העול שיש לכל אחד מאיתנו על הלב הגורם לכל אחד לשחרר לחץ ולהרגע. אני לא יודע כמה זמן אני אוכל ללוות את המיזם הזה. אני מתפלל לאלוהים שיתן לי כוח להמשיך וללות את אותם האנשים ולחזק אחד את השני.

כתבה מעיתון מעריב 20.1108

"סערה במערכת החינוך בבאר שבע: מורה הומוסקסואל הזמין הומו ולסבית לשיחה עם תלמידי י"ב, אבל ההורים והעירייה זעמו על היוזמה וביטלו את המפגש. המפגש שניסה המורה לערוך נועד לצורכי הסברה. במסגרת מגמה זו הזמין המורה הומו ולסבית לצורך שיחה חינוכית עם תלמידים מכיתה י"ב. אתמול בבוקר נדהם המורה לקבל שיחת טלפון קשה ובה נזיפה על היוזמה שלו. "מטרת הפעילות היא להביא למודעות לקבלת השונה בחברה", אמר המורה המאוכזב "יש עשרה אחוזים מהתלמידים המשתייכים לקהילת ההומואים והלסביות". הוא הוסיף כי "לא מדובר במסיונרים הבאים להעביר יהודים על דתם. ווידאתי עם המרצים שמדובר במסרים חינוכיים ולא מיניים. מערכת חינוך מודרנית אינה יכולה להרשות לעצמה לאסור על הכנסת מסבירים של הקהילה ההומו לסבית, כשם שאין למנוע הכנסת עולים חדשים או דתיים".

האם משרד החינוך מתעלם מבני נוער כל כך רבים הנמצאים בגיל של בלבול מיני ועדיין רבים מהם לא מקובעים עם עצמם? האם על ידי ההתעלמות היא הפתרון? ברל כצנלסון ממנהיגי תנועת עבודה ועיתונאי כתב באחד ממאמריו, "תינוק בא לעולם, מה יהא עליו? ייזרק על מעלות החיים והם כבר יכוונו אותו? או שיבוא בקהל בני האדם שמתעניינים בו, ולכן גם רוצים לכוונו? שתי האפשרויות קיימות, אלא שהתינוק בכל מקרה איננו נופל לחלל ריק. בכל אחד משני המקרים הוא יפגוש בבני אדם חיים, פועלים ומכוונים את חייהם". האם לא עלינו יש את המחויבות לכוון את ילדינו? תלמידינו?

כאדם דתי המכיר את עולם הישיבות אני יכול לספר לכם מה קורה לתלמיד הנמצא בתהליך של התלבטות מינית . אותו בחור יגיע לאחד מהרבנים או המורים של הישיבה ויספר לו מה עובר עליו ואולי הוא יאזור אומץ ויאמר לו שהוא ממרגיש משיכה לבנים. שתי אפשרויות לתגובה. 1. תעוף מהישיבה. 2. זה יעבור לך, אתה תתחתן ואז כבר לא תחשוב על זה. בחור בעולם הדתי או החרדי שנמצא במעין בלבול מיני אין לו למעשה למי לפנות. אותו בחור מתייסר עם עצמו וכבעל נסיון היסורים גדולים וכואבים. אני עברתי את זה על בשרי. הבדידות והתמודדות בינך לבין עצמך הם קשיים מנשוא. במסגרת הפרויקט שלי שבו אני מלווה לא מעט גברים דתיים, חרדים ולא דתיים, נשואים ורווקים כאחד לכולם אותו סיפור. הבדידות וההתמודדות קשה על כולם. אין להם למי לפנות עם מי לדבר ולפרוק את המשא הכבד שגופם ונפשם סוחב. ההתעלמות מהנושא הוא לא יחודי בעולם הדתי והחרדי. גם בעולם הלא דתי ההתעלמות נפוצה. אתמול נוספו שני גברים שאינם דתיים לפרויקט שלי, אחד בשנות העשרים והשני בשנות הארבעים. גם הם עברו ועוברים את אותו מסע של בדידות ויסורים. לאותם החיים בבדידות אני יכול להגיד את מה שאורי צבי גרינברג כתב,"הננו לבד בעולם, עם בודדים. בבדידות הזאת של הגזע נגדל. בבדידות הזאת המוקפת טבעת זעמים, מן הבדידות הזאת עוד יצאו לביאים וראמים".

אף אחד לא יכול לגרום לנו להרגיש נחות בלי הסכמתינו. אנשים במצבינו צריכים חוסן נפשי מאוד גבוה. תמיד צריכים לזכור "כשהגלים מתחזקים החזקים מתגלים". באמת כבר הגיע הזמן של הכרה בנטית ההומוסקסואליות. התעלמות לא תועיל כי אם רק תזיק לנפשם של כל אלו המתמודדים עם זה. הגיע הזמן שכל מוסדות החינוך בארץ על כל פלגיו יתחילו לחשוב חשיבה חופשית ונכונה, לחשוב טוב לפני שאתם מתעלמים, במחזה המלט הוא אומר, "צריך לחשוב לפני שמדברים ולשקול לפני שמבצעים". אם לא כן פעמים הדרך הוא אל חזור. מחשבה הוא הדבר היחיד שנמצא בשליטתו של האדם. לכל מוסדות החינוך בארץ יש אחריות עצומה. מדובר בנפשם של ילדינו ואנחנו מצפים שהם ינהגו במלוא האחראיות בחינוך ילדינו ובהכוונתם לדרך הנכונה בחיים.

לעניין הכתבה בעיתון מעריב,  אני תוהה כמה נאורות יש במשרד החינוך. האם האחראים שזעמו על יוזמתו של המורה וגרמו לביטול ההרצאה כל כך בורים? האילו האנשים המאישים את המשרות באותו משרד המתקרא חינוך? "בורות היא אינה תמימות אלא פשע".

בחור או בחורה שישמעו את ההרצאה לא ידבקו ולא ישנו את דעתם. האם הם חושבים שאחדי ההרצאה אחד או אחת יגידו לעצמם וואלה מגניב להיות הומו או לסבית.  אין בגוף האדם מתג לויסות נטייתו. הגיעה העת שמשרד החינוך והמחנכים יבינו שאיך שהם מלמדים ומתנהגים עשוי להיות חשוב ממה שהם מלמדים.

אני אסיים במשנה ממסכות אבות: "הלומד על מנת ללמד, מספיקין בידו ללמוד וללמד; והלומד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד ולעשות".