דתי מיוסר וגאה

להיות הומו בעבר הצטיירה בציבור הרחב כמחלת נפש. מאז הרבה מאוד השתנה אבל לא מספיק. היום הומו הוא לא חייזר. היום הומו יכול בלי בעיה ציבורית "ברובה" לצאת מהארון ולחיות את חייו ככל האדם. הם בעלי מעמד חברתי הרבה מהם מאיישים תפקידים טובים חזקים ונחשקים. אבל כמובן שזה לא מספיק. ישנם עדיין לא מעט אנשים המצטיירים כהומופוביים בצורה המכוערת ביותר או מאידך הומופוביים פסיביים שלעיתים אינם מסתירים את דעותיהם. אם בעבר חשבו את ההומוסכסואליות למחלת נפש רבים המחקרים המראים שזה בכלל מולד והוא חלק מאישיותו של הוולד הנולד וזהו עתידו. ציבור אחד בוודאי לא מקבל את ההנחה הזאת וזהו הציבור החרדי החושבים עדיין כמו בימי הביניים כי הומוסכסואליות היא מחלת נפש וניתן לרפא את האדם אם על ידי טיפול פסכיאטרי וטיפול פסיכולוגי מתמשך. אין ספק שמדובר פה בשטות ובורות מוחלטת. גם גבר חרדי הומו לעולם לא יתרפא או שיחפש את מבוקשו בחוץ או שסופו להיות מטריד מיני. הצבור הדתי לאומי עדיין בחיתוליו ומתחיל להתמודד עם התופעה בקרבו. ישנם רבנים מהמגזר הדתי הלאומי שהבינו כי התופעה נמצאת ואי אפשר לטאטא אותה מתחת לשטיח אלא להתמודד ולכוון את אילו הנמצאים בצד ההומוסכסואלי. בית ספר הדתי לקולנוע "מעלה" העניק פרס ראשון לסרט עלילתי לאחד מבוגריו על אהבה הומוסכסואלי בין בחורי ישיבה. אני כבוגר ישיבה גם התמודדתי עם יחסים הומוסכסואלים ותמיד ידעתי שהוא ישנו. ראיתי הזמנה של מפגש בין שני ראשי ישיבות מעולם הדתי הלאומי לבין גברים הומואים בעניין התמודדות הן בחיים האישיים והן ההלכתיים. שמחתי שלפחות בחלק זה של הציבור הדתי לא מתחפרים ומתחילים להתמודד ולעזור לאלו הנמצאים בתוך זה. להרחיק זה מאוד קל לקרב ולהתמודד הוא מאתגר אנושי ונכון לעשות.

ביליתי שבת בירושלים וביליתי שבת בתל אביב לאחרונה. הרגשתי שאנחנו אולי עם אחד אך בוודאי גרים בשתי מדינות. (כרמת גני אין כל קשר לחיות ולחיים בתל אביב). נהנתי מאוד למרות היותי דתי מהשבת בתל אביב. כמובן שהאוירה של שבת ממאוד שונה מאלו הגרים או הנמצאים בירושלים. ברור שאווירת "עיר הקודש" מאוד מורגשת באוויר ובכל מקום שאתה נמצא. גם האכלוסיה שחלקה הגדול דתי או מסורתי הוא הגרום לכך. אבל אני מסתכל על שתי המקומות דרך העיניים שלי. הרגשתי מאוד טוב בתל אביב. אולי תחושת של הורדת עומס מעלי. לא אין לי כוונה לחלל שבת אבל תחושה לחוד ומעשים לחוד. הסתובבתי בתל אביב בשישי שבת ברגל. תנועת האנשים בכל מקום שהם אם בסתם הליכה או במסעדות והבארים המלאים באנשים או בסתם לראות שני גברים מחזיקים יד הנראים אוהבים גרם לי מצד אחד לצביטה קטנה בלב ומצד שני אכן יש חיים אחרים ממה שאני הורגלתי אליו ובסביב בה אני חי. כן אנחנו כולנו עם אחד אבל בהחלט חיים בשני מקומות שונים לחלוטין. כמובן בשני המקומות יש את עול הפרנסה והבית ושאר הדברים הבנאליים של היום יום שיש לכל אחד. אולם במדינה השניה יש עוד דבר, יש גם את ה..רגע!! בוא נשנה פזה רגע ונצא קצת מהקונכיה הבוצית היומיומית שהרבה מאוד מאיתנו נשארים בתוכו גם בסופי שבוע. לכולנו יש חבילה על הגב. גם עם החבילה על הגב אנחנו צריכים לפעמים לרגע לעצור להניח בצד ולו רק למעט זמן ולהתאורר. בתל אביב אכן ראיתי מהי התאוררות. באנשים האלו קנאתי. נשים במצבינו סוחבים חבילה ענקית ולא פשוטה על הגב. אנחנו צריכים לדעת מתי להניח אותה לכמה שעות ולחלץ את עצמותינו ולהתאורר. תנסו את זה זה עוזר נפשית וכל אדם צריך את התאוררות את הקו האדום להגיד סטופ!!! אני עוצר ועושה דברים אך ורק לנפשי ולא לאף אחד אחר. מומלץ מנסיון.