דתי מיוסר וגאה

לפני כשנתיים קבלתי מתנה ספר שנקרא "על העיוורון". את הספר כתב הסופר ז'וזה סאמאראגו. (ספר מאוד מומלץ) בספרו הוא כותב,

"התשובות לא באות תמיד כשזקוקים להן, ופעמים רבות אפילו קורה שהצורך פשוט לחכות להן הוא התשובה האפשרית היחידה".

כפי שכתבתי בעבר התמודדות של אדם דתי עם נטיה הומוסקסואלית אינה קלה. היא דילמה יומיומית התחבטות קשה בינך לבין עצמך ולבין בוראך. האם יש פתרון בין הנטיה ההומוסקסואלית לבין האיסור המפורש הכתובה בתורה? לא פעם קבלתי התרסות מצד קוראים בכל הנוגע לדת והומוסקסואליות. אדם שאינו דתי או אדם שאינו מאמין אולי לא יכול או לא מסוגל להבין את הקושי וההתמודדות האישית של אדם דתי. אמונה היא אישית ואיני בא להוכיח או לשכנע אף אחד. רבנים ואנשי חינוך מהמגזר הדתי מנסים להתנער ולהתעלם מנושא ההומוסקסואליות כאש חמה. את המגזר החרדי אני בכלל ללא מזכיר שהומוסקסואליות הוא מוקצה מחמת מיאוס, חטא שלדעתם הוא נוגד את המוסר והעולם המוסרי ואין להעלותו על דל שיפתותיהם רחמא ליצלן. מיותר לציין שבכל חברה נטיה זו קיימת גם במגזר החרדי וגם הדתי. אני מקבל לא מעט אימיילים מבחורים, גברים דתיים וחרדיים המנסים להתמודד עם נטיית לבם. ישנו מיעוט מזערי של כמה רבנים ואנשי חינוך המנסים לסייע לאלו הפונים אליהם. אני מדבר על מיעוט מזערי המנסה לסייע ולא לנסות להמיר את נטייתם כפי שרבים במגזר הדתי ובוודאי החרדי שאפשר לעשות היפוך. על זה כתבתי בעבר שהיפוך או המרה הוא נסיון טפשי שאין לו שום תיעוד פסיכולוגי רציני הטוען שהצליח. אילו הטוענים שכן משלים את עצמם על ידי הצגה של גברים בהדחקה זמנית בלבד. האם יש פתרון להתמודדות האין סופית או אנחנו רק מנסים למצא תירוצים? ביוון העתיקה הומוסקסואליות הייתה חלק מתרבותה. גדולי יוון העתיקה כתבו על כך שירים וסיפורים. כמו אפלטון, קסנופון ועוד. בתרבות היוונית הדת לא אסרה על ההומוסקסואלית ומקרים אחדים אף עודדה אותם לכך. הגברים היוונים תמיד היו יחד כל הזמן יומיום. עבדו יחד, בילו יחד, התרחצו בבית מרחץ יחד.הנשים בתרבות היוונית העתיקה  היו נחשבות נחותות ביחס לגברים. הגוף הגברי החסון והשרירי היווני היה מודל לסמל  ורבים מהאומנים ציירו ופיסלו גברים בעירום. גם בתקופת הרנסנס במיוחד בעיר פירנצה שבאיטליה תרבות ההומוסקסואלית הייתה נפוצה. האם ניתן לחלק בין הומוסקסואליות כתרבות לבין הומוסקסואליות של האדם הפרטי? ההלכה אינה מוקיעה את האדם ההומוסקסואל ובוודאי אינה רואה במהומוסקסואליות כמחלה. מה שכן, ההלכה יוצאת נגד האקט המיני עצמו שרואה בו מעשה בלתי  מוסרי. איסור של התורה למשכב זכר הינה בוודאי על הומוסקסואליות כתרבות. האם אותה חומרה היא גם על האדם הפרטי? הדילמה תמיד תשאר, התמודדות תמשיך אך אני בוודאי תמיד אנסה למצוא תירוץ או פתרון מי יודע אולי יבוא יום ומצא תשובה לדילמה הכל כך מטרידה רבים מאיתנו. עד אז אני סומך על מה שאינשטיין כתב, "לכל בעיה יש פתרון, שאם לא כן לא הייתה בעיה".