אדם עובר תקופות שונות בחייו. שמחות, עצובות, אבל החכמה לצאת מכל מצב מחוזקים מכל מצב בו האדם נתון.
הכותרת של המאמר הוא מפרי עטו של פילוסוף ומשורר שויצרי שמאוד משקף את מה שאני מרגיש. סיימתי את השבעה ועכשיו אני בתחילתה של שנת האבל. כאדם דתי שנת אבל היא שנה מאוד לא קלה. אסור לי לשמוע מוסיקה, שמוסיקה לפני האבלות ליוותה אותי בכל מהלך היום. אני לא יכול להשתתף בשמחות, באירועים, ועוד כל מיני איסורים החלים על האבל. אני מחויב באמירת קדיש בשלושה תפילות ביום, שחרית, מנחה וערבית. חיוב אמירת קדיש בשלושת התפילות בכל יום הוא תיק כבד מאוד עבור האבל. תפילות כידוע מותחמות בזמנים ועל האבל מוטל החובה למצוא מניין בכל פעם ולהיות בא מהתחלה ועד הסופה. בדרגת חומרת הדינים החלים על האבל אבלות על הורים היא הדרגה הגבוה ביותר. אני חלילה לא מתלונן. זה אבא שלי וכשם שהייתי מחויב בכבודו בחייו ככה אני מחוייב בכבודו לאחר מותו. למרות הקושי אני קורא את מה שכתב הפילוסוף ששמו אגב אנרי פרידריק אמיאל ואני אומר לעצמי מהמקרה העצוב הפרטי שלי אני צריך לצאת מחוזק ולהתחדש. הצד השני הוא להיות דכאוני ומצב זה הוא ממש לא בשבילי. רבי נחמן מברסלב כתב, "אדריכלו של היקום לעולם אינו חוזר על עצמו. כל יום הוא בריאה חדשה לגמרי. הפק את מירב התועלת מכל יום חדש". אני מאמץ בחום את דבריו ואני תבונן כל בוקר החוצה דרך החלון ורואה שמים כחולים, השמש זורחת כמו שכתב הרקליטוס בכל יום יש שמש חדשה. מודה לאלוהים שהחזיר את נשמתי בי ומנסה להפיק את מירב התועלת מהיום החדש. לדעתי זאת הסתכלות בריאה המומלצת לכל אחד ולאו דווקא למי שנמצא במצבי. זכרון ושכחה לכאורה שני הפכים. שני הפכים אלו עוזרים לאדם בשעת אבלו. מצד אחד כמו שאומר הפתגם, "ביום מן הימים יעלם הכאב, אך הזיכרון ישאר לעולם". מה עוד טוב בזכרון שהוא יכול להיות מאוד סלקטיבי. אנחנו תמיד יכולים לזכור את הדברים היפים וטובים אם זה באדם ואם זה בדברים שהבן אדם עובר במהלך חייו. אשר לשכחה? אני אביא שוב ציטוט מדבריו של רבי נחמן מברסלב (אני לא חסיד ברסלב, קראתי כמה ספרים שהוא כתב ומכל מלמדי השכלתי) "נהוג לחשוב שהשכחה הינה חסרון. אני סבור שהיא יתרון. לדעת לשכוח, פירושו להשתחרר מכל תלאות העבר". אלוהים נתן לנו את השכחה גם בכדי לעזור לאדם להמשיך הלאה בחייו ולא להשאר תקוע עם ההווה והזכדונות קשים העלולים להכניסו למרה שחורה.
אני אסיים בדבריו של רבי ישראל מסלנט שהיה מגדולי בעלי המוסר בדורות האחרונים של עם ישראל שכתב:
"האדם נמשל לציפור; בכוחה של הציפור לדאות למעלה למעלה, אבל בתנאי שתניע את כנפיה בלי הרף, אם היא מפסיקה ממעופה לרגע הרי היא נופלת וצונחת למטה. כן הוא האדם".
אני בדרך של התחדשות והסתכלות קדימה עם זכרון טוב חיובי ונעים על אבי אבל בהחלט אניע את כנפי בכל כוחי ואמשיך הלאה. תודה לכל מנחמי ועל דבריהם החמים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
