השבוע הייתי בהלוויה מאוד חרדית של אדם שהכרתי. כלוויה חרדית ההפרדה כמובן מוחלטת בין נשים וגברים וכך מצאתי את עצמי מוקף באנשים לובשי שחורים לא בגלל אירוע האבלות כי אלה הם בגדיהם היומיומיים. העולם הזה כלל לא זר לי כי גם ממנו טעמתי, אמנם לא בפלג הזה של האנשים כיוון שהם היו הפלג החסידי אבל טעמתי מהעולם שלהם ברמת החרדיות כחברה. נשאו שם הספדים לא מעטים אבל אני עמדתי שם והפלגתי במחשבות אין סופיות והרגשתי כאילו אני מתנתק מהמקום ונכנס למנהרת הזמן. אחרי כל כך הרבה הלעת זכרונות ביני לבין עצמי הבנתי עד כמה אני כבר לא קשור לחברה הזאת ועוד יותר עד כמה אני לא מתגעגע לחברה החרדית. פה אני חייב להעיר כהערת ביניים כשהייתי בתקופה של השתלבות במגזר החרדי מאוד נהנתי ובמבט לאחור בהרבה מובנים אני כלל לא מצטער על זה. אני לא הגעתי ממשפחה חרדי ולא היה לי שום רקע חרדי ובכל זאת החלטתי מרצוני אולי משיכה לא מובנת לכמה שנים לנסות את העולם החרדי. יש הרבה מאוד דברים חיובים שהיריעה קצרה מלהכיל. כמובן שיש המון דברים שלילים גם אבל לא נראה לי נכון לכתוב אותם כי ברור לי למזה יכול להוביל ולאיזה תגובות מיותרות ואוכל נפש להרבה מאוד אנשים. היום כשאני מחוץ לחברה החרדית וכעומד מהצד עולים לנגד עיני דברים שאני רוצה לצעוק למחות ולהתריע אבל אין לי למי. תמיד ישנם את משפטי הלקונים, מצוות הרבנים, הרבנים אמרו, כל אשר יורו לך וכו' ואין ספור מנטרות שלחרדי ממוצע אין לו את היכולת להגיב ,להפגין, ולמחות שמא יסולק בבושת פנים מאותה חברה, והתוצאות הסופיות של זה, מבחינתו הרות אסון ובראשונה הקושי העתידי למציאת שידוכים הולמים לילדיו. פעם יוסף חיים ברנר השתתף באסיפה והוא לא קיבל את רשות הדיבור. הוא קם ואמר כך, "אין לי את זכות הדיבור, אבל יש לי את זכות הצעקה". אני מנסה לצעוק פה עבור אילו שאינם יכולים אפילו להביע את דעתם בלחישה. אכן חברה לוחצת ונלחצת לעיתים דורסת לעיתים לא מתחשבת והרבה נובע מפחד פריצת גבולות וקריצה לעולם שמחוץ לגדר. הפחד שמא חלק גדול ישמט מעיני העסקנים השולטים ביד רמה בציבור החרדי. פה רצוי לציין מה שבציבור החרדי הוא ידוע לכל. לעיתים שומעים כרוז זה או אחר לצבור החרדי מבתי מדרשם של גדולי הרבנים המורה איך לצבור לנהוג ולעשות. בעיקר כשמדובר ברבנים מאוד מבוגרים ומואד נחשבים שורצים אצלם אנשים הנקראים באי ביתם או במילה אחרת "העסקנים" הם האחראים להפצת הכרוז שכמובן אינטרסנט עבור אותם אנשים המעוניינים שכרוז זה יוצא ברבים וינהג לפי זה. רובו של הציבור החרדי מקיים את כל אשר יורוך ללא עוררין. אמונתם עיוורת לרבנים ללא מחשבה או פקפוק. מידת התמימות מאוד נפוצה ולעיתים זה לא מותיר להם להם להתמודד עם עצמם או עם בעיות כגון בתוך המשפחות גם במקרים נוראים מכל.על מנת לקיים את הכלל שכביסה מלוכלכת לא מכבסים בחוץ. חלקם מהעסקנים גורמת לצבור החרדי לא להתפתח במישור האישי והדבר נפוץ בעיקר במגזר הנשי. בחורה המסיימת את הסמינר לא עושה בגרות אלא מבחנים הנקרים חוצים.(חוץ) מבחנים בפיקוח משרד החינוך אבל הם אינם בגרות ולא נחשבת בעולם העסקי. ולמה? שמא בחורה תמצא עבודה במגזר שאינו דתי ששם דורשים בגרות ואז שומו שמיים מה יקרה. הפועל היוצא של כל העסקנים הם עוני ולמה? כל בחורה הבוגרת את הסמינר היא מורה. כמה מורות אפשר לקלוט כל שנה וכך מי שאין לו יחוס משפחתי הסיכוי למצוא עבודה כמורה היא אפסית. נכון שישנם מגמות של הנהלת חשבונות וישנם מקומות שהכניסו מחשבים אבל כשצריך לחפש עבודה אך ורק במגזר אחד והוא החרדי אתם יכולים להבין כמה קופצים ישנם על משרה אחת פנויה. הבעל בכולל, ככה חינכו אותם הבעל בכולל האשה עושה הכל שבהכל כלול גם הפרנסה העיקרית הנופלת על כתפיה. מסלול הצלילה לחיי דלות הוא מהיר וכואב. בחורי ישיבה,אברכי כוללים הם כוח בלתי נדלה עבור אותם עסקנים כוח ממוני ואישי.ולכן הם ילחמו ויעשו הכל שכוח זה ישאר בידם גם במחיר של הפצת כרוז הנוגע להנהגה יומיומית בשם רב זה או אחר גם אם אותו רק לא אמר את זה במפורש. הדלות הנוראית יצרה הקמות של גמחי"ם נפלאים שאין לו אח ורע באף מגזר בעולם כולו. העזרה ההדדית ההתנדבות למען הזולת הינם ראוים להערכה ולהערצה. הציבור החרדי כציבור האמיתי הוא בעל חסד אדיר, אנשים המבטלים את עצמם עבור הזולת רק חבל שגרעין קטן ואינטרסנט מאפיל על מגזר שלם שהפלוסים שלו הרבה יותר גדול מהמינוסים. אני יכול להמשיך לכתוב בנושא עד אין סוף. למרות שזאת לא הייתה הנקודה העיקרית שעליה התכוונתי לכתוב אני שמח שעשיתי זאת. הנקודה שכן רציתי לכתוב עליה ואני חוזר לרישא של המאמר, בעודני עומד באותה הלוויה ומהרהר ביני לבין עצמי, הרמתי את עיני והתבוננתי בכל קהל השחורים שסביבי. ואז התחוור לי דבר אחד חשוב. גם אם אני אקיים את כל תרי"ג המצוות, ואני אהיה חרדי ממש כמוהם לבוש כמוהם מתנהג כמוהם, אקפיד על קלה כחמורה, אהיה ברמה מוסרית וערכית מעל הממוצע אני לעולם אבל לעולם לא אהיה כמוהם ותמיד הם יקיאו אותי מקרבם בגלל מי ומה שאני. הפחד והחוסר קבלה של השונה מהם מאוד בולט בחברה. ואני ומי שאני חוטא מיסודי לעולם אבל לעולם אהיה מאוס חולה נפשית וגופנית היכול לדבק את אלו שסביבי. נכון שיהיו שיגידו לי אז מה? מה אתה צריך אותם שלא יקבלו אותך. תשובה קלה מידי להגיד לי חבל שישנם כאלו אנשים ששכחו שבתקופות הקשות של עם ישראל היו הורגים אותנו כי אנחנו יהודים ואולי אחר כך בגלל שאנחנו הומואים מה שבטוח שאת שנינו היו מובילים לאותו קיר מוות. ולעניין הכותרת של המאמר, אנחנו אולי נובס מידי פעם אבל לעולם לא נרים ידיים. אני אופטמיסט מטבעי ולכן אסיים במה שאמר ג'יימס הנרי לי האנט:
בכל פעם שרוע עולה בגורלנו, עלינו לשאול את עצמנו, אחרי הסבל הראשוני, כיצד נוכל להפוך אותו לטוב. לפיכך עלינו לנצל את ההזדמנות, להצמיח אולי פרחים רבים, משורש מר אחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
