אני מתפעל מכל אחד ואחד שפונה אלי ומדבר איתי על התלבטותו. אני מודע לקשיים הנוראים שלי. אבל, אני לא יכול לשמש מראה עצמית. המראה שבה אני מתבונן הם באותם מתלבטים הפונים אלי ואנחנו משוחחים לעיתים רק על ידי אימייל טלפון ובכל כלי תקשורת אפשרית. במראה שבה אני מסתכל אני רואה אנשים עם חששות כן, עם המון התלבטויות פחדים מאיך יראה עתידם, אבל אני רואה גם כאלו אמיצים בנפשם שאינם פוחדים להתמודד עם השאלות והחששות האין סופיות ועל זה אני מצדיע להם. לאלו שקמים ומנסים לפתור את התלבטותיהם הלא פשוטות אבל עם יושר עצמי חזק ללא טיוחים וללא הנחה עצמית בעניין. אולי למתבונן מהצד זה נראה עניין של מה בכך אבל הדבר קשה מנשוא. בכל מצב עניין של הנתינה והקבלה היא חשובה מאוד. כמובן במקום שיש נתינה ישנה הקבלה וההפך. אנחנו לא אטומים ואנחנו לא לבד בעולם. יש מסביבנו משפחה, חברים קרובים, חברים לעבודה. אנחנו מסובבים בהרבה מאוד אנשים. אנחנו לא צריכים להתנצל על מה שאנחנו. אנחנו כמו כל אחד ואחד ובחברה שלנו אם לא נדע לתת לא נדע לקבל. יחס שווה, הבנה ללא שום רחמים, שוויון בכל הדברים ללא התנשאות או זלזול מכוער. אנחנו אנשים שיודעים לקבל ולתת, לאהוב ולהיות נאהבים, גם המשפחות צריכים לדעת לקבל ולתת. אותם בחורים נפלאים אינם נהפכים לשקופים, להפך לעיתים הם פגיעים יותר וצריכים את הקרבה והחום יותר מתמיד. אנחנו לעולם לא נפסיק להיות הבן של, או הבת של בגלל נטיותינו המיניות. אולי ההורים צריכים להתבונן טוב טוב במראה העצמית שלהם ולשאול את עצמם את כל השאלות הקשות והנוקבות לפני שהם באים לבנם או בתם. לגבר שהיה לו רק בנות תמיד היה נושא לבדיחה "אבו אל בנת". אני לא מדבר על גברים פרמטיביים שלא השלימו עם היותם אבות לבנות בלבד. אבל מה התברר בסוף? הגבר אחראי על מין הילוד. גם במקרה של הומואים ולסביות הגיע הזמן שהורים יסתכלו טוב טוב פנימה בטרם הם באים בכעס עלבון כלפי ילדיהם ההומואים או הלסביות. ואני מביא לכם סיפור שכדאי לקרוא וזה מסביר את מה שכתבתי.
אופה אחד בכפר קטן נהג לקנות משכנו האיכר את החמאה שהיה זקוק לה לאפיה.
ביום מן הימים התחיל לחשוד שגושי החמאה האמורים לשקול קילו אחד, לא ממש שוקלים קילו שלם, אלא פחות.
התחיל האופה לנהל מעקב: מדי יום שקל את גוש החמאה ורשם את התוצאה, ואכן, הסתבר לו כי תמיד שקל הגוש פחות מקילו אחד.
רגז האופה מאד על ששכנו גונב אותו, והחליט לתבוע אותו לדין.
בשעת המשפט שאל השופט את האיכר:
אני מניח שיש לך משקל שעליו אתה שוקל את החמאה, הלא כן?
לא, כבודו, אין לי משקל, ענה האיכר
כיצד אם כן אתה יודע את משקל החמאה שאתה מוכר לשכנך האופה?
אני יכול להסביר בקלות, אדוני השופט, ענה האיכר:
יש לי מין מאזני משקולת כאלה. בצד אחד שמים משקולת במשקל ידוע, ובצד השני אני שם חמאה שתאזן את זה.
במקרה של האופה, אני תמיד משתמש כמשקולת בכיכר לחם של קילו אחד שאני קונה ממנו באותו יום, ושם לו חמאה כמשקל בדיוק הלחם....
ככה זה גם בחיים:
אנחנו תמיד מקבלים את מה שאנחנו נותנים, מידה כנגד מידה...
ולפני שאנו קופצים להאשים את האחר כדאי שנבדוק טוב בציציותינו...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
