דתי מיוסר וגאה

ארבעה נרות דלקו לאיתם.

הכל סביב כה שקט, אפשר היה לשמוע את לחשם.

אמר הנר הראשון: "אני השלום".

מעטים מידי עושים מעט מידי לקיומי.

אני חש שקיצי קרב.

ולהבתו דעכה לאיטה עד שנפחה את נשמתה.

אמר הנר השני: "אני אמונה".

לדאבוני הרב, מסתדרים היום בלעדי,

אינני מוצא הצדקה כלשהי שאוסיף לדלוק עד סופי.

כשסיים הנר את דבריו רוח קלה כיבתה אותו ולא יסף עוד.

הנר השלישי חיכה בסבלנות לתורו ואמר בצער: "אני אהבה".

אין בי כוח עוד להוסיף ולדלוק, האנושות חדלה להעריך נכונה את חשיבותי.

האנשים הפסיקו לאהוב אפילו את הקרובים להם ביותר.

מיד לאחר שסיים את דבריו נפח את אורו.

לפתע נכנס לחדר ילד, הבחין בשלושת הנרות הכבויים.

אתם אמורים לתת מאורכם עד כלותכם,

אמר הילד ולא הצליח לעצור את פרץ דמעותיו.

ואז אמר הנר הרביעי: אל חשש פעוטי, כל עוד הנר דלוק אני, שנינו נצליח לשוב ולהצית

את הנרות הכבויים. "אני התקווה".

בעיניים בוהקות, לפת הילד בנר התקווה והצית את הנרות הכבויים.

ללהבת התקווה אסור לה שתכבה לעולם!

כל אחד ואת מאיתנו מחוייב לתקוה, אמונה,שלום ואהבה.

אני מאחל לכולם בראשית השנה האזרחית שלעולם לא תכבה בתוכינו ארבעת הנרות

ותמיד תהיה בנו סבלנות וסובלנות אחד לשני ובעיקר לאחר ולשונה מהכלל. תמיד אני אומר ואזכיר זאת שוב כולנו ילדיו של אלוהים.