בראשית המאמר אני אספר לכם סיפור.
בחורה צעירה המתינה לטיסה שלה באולם הנוסעים של שדה התעופה. מאחר והייתה אמורה להמתין זמן ממושך, היא החליטה לקנות ספר על מנת להעביר את הזמן. היא קנתה גם חבילת עוגיות. היא התיישבה בכורסא בחדר האחמי"ם של שדה התעופה לנוח ולקרוא בשקט. לצד הכורסא הייתה חבילת עוגיות וגבר שישב לו בכורסא הסמוכה וקרא את הירחון שבידו. כשהיא לקחה לה את העוגיה הראשונה הגבר גם לקח עוגיה אחת. אבל היא לא אמרה דבר דבר רק חשבה: איזה התנהגות , במצב אחר הייתי נותנת לו מכות על החוצפה. על כל עוגיה שהיא לקחה גם הגבר לקח. זה ממש הכעיס אותה אבל היא לא רצתה לעורר מהומה. כשנותרה העוגיה האחרונה היא חשבה לעצמה מה החוצפן יעשה כעת? ואז הגבר לקח את העוגיה חצה אותה לשתי חלקים שווים ונתן לה חלק אחד. באמת! זה כבר מוגזם הוא היתה ממש מרוגזת. היא קמה במהירות רבה, אספה בכעס מופגן את הספר שלה ואת חפציה ויצאה בזריזות לעבר אולם הנוסעים. כאשר היא ישבה כבר במשוב המטוס חפשה בארנק את השפתון שלה. להפתעתה חבילת העוגיות הייתה שם מלאה וסגורה. היא הרגישה כל כך רע. היא גם הבינה כמה היא טעתהושהיא שכחה שחבילת העוגיות שלה נותרו בתיקה. הגבר שלידה התחלק בעוגיות שלו ללא כעס או מרירות כלפיה. כעת אין לה שום אפשרות להתנצל ולהסביר את עצמה.
מוסר השכל של הספור: יש ארבעה דברים שאי אפשר לתקן.
האבן, לאחר שנזרקה.
המילה, לאחר שנאמרה.
ההזדמנות, לאחר שהוחמצה.
הזמן, לאחר שעבר ונעלם.
סובלנות כלפי השני ובמיוחד כלפי האחר או השונה צריך להיות מוטבע אצל כל אחד ואחת מאיתנו. נכון אנחנו כועסים משמיצים ולא חושבים רגע לפני. כן גם אני קבלתי לא פעם דברי נאצה ובלע ודברי עלבון. אז? אני מניח שאם הם רק היו חושבים דקה לפני ספק אם הם היו חוזרים על דברי הבלע שלהם. כן גם לאור הבלוג קבלתי במייל דברים מטופשים שאינם ראוים לתגובה רק בגלל שאני שייך למיעוט. אני לא כועס ולא מתרגז. אני מרחם על אנשים שעובדים מתוך אימפולסיביות ולא מהראש. "סוף מעשה במחשבה תחילה". המשפט הזה כל כך נכון לכולנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
