דתי מיוסר וגאה

אתמול בערב החלטתי ללכת קצת לגן לחפש פורקן:-). מהכביש לכניסה לגן הבדל של מספר צעדים ואתה נכנס לעולם אחר. הכל כל כך שקט, מצד אחד אתה מרגיש טוב שאתה נמצא עם עוד אנשים המחפשים כמוך והרבה מהם נמצאים באותו מצב כשלך. "צרת רבים חצי נחמה" אתה ממש מרגיש פתגם זה על בשרך. אתה מרגיש מן נחמה מסויימת אם כי נחמה מזוייפת משהו אבל שאתה נמצא עם עוד אנשים כמוך ובמצבך יש בזה משהו מנחם. אתה משוחח גם עם אנשים ואתה מרגיש את מצוקתם הנפשית ובדילמות שכולנו חווים. "הקלאב" הציבורי אכן נותן לנו קצת מרגוע נפשי ומיני ואכן מזל שיש לנו את הקלאב מד שלנו. גני ציבורים מעין אלה נמצאים בכמה ערים בארץ וזה המזל לאנשים כמונו. בתל אביב ישנו גם מקום של מפגש בתוך מבנה מסודר עם חדרים וסרטים ולעיתים אני פוקד את המקום הזה. ושם אני מרגיש במן אופוריה. אני ממש מתנתק מהעולם שבו אני חי ואני נמצא בעולם שמבחינתי מופלא. אני עם בני מיני עם אותם נטיות מנותק מהעולם החיצוני ללא חשש עם אותם יצרים וחיפוש סיפוקים, אנשים עם אותם בעיות דילמות וחיבוטי נפש קשים. המקום הזה שהוא לא הכי מעוצב או הכי אסטתי אבל הוא נותן לך תחושה של שייכות. שייכות לעולם שבו אתה אמור ל היות אבל אתה לא יכול, הצפיה וההתרגשות לכניסת המקום הוא הרגשה נפלאה והאכזבה ביציאה ממנו לעולם האמיתי היא קשה. אבל תמיד צריך להסתכל קדימה ולחכות לפעם הבאה.