"בכסה ליום חגינו"
ראש השנה הוא יום של התחדשות. ביום זה טמון פוטנציאל להיוולד, ממש להיוולד מחדש, להשאיר מאחור את רצף האנשים הדהויים שהייתי (אנשים שלא מדוייקים למה שאני, אנשים שהלכו לאיבוד) ולהתחיל מחדש. כמו תינוק.
האם בכלל ניתן ליצור התחדשות שכזו? התחדשות שמגיעה מהשורש, מנקודת הראשית? ואם כן- כיצד?
"בכסה ליום חגינו". בראש השנה ה' מגלה לנו שהדרך להתחדש באמת היא ע" התכסות. כשאדם עומד חשוף הוא גלוי לעין אדם. עין אדם לעולם לא רואה את העולם בצורה אובייקטיבית אלא תמיד נותנת פרשנות. כשאדם עומד מול עיני אדם הוא נתון לפרשנות שלהם, לתוויות שהדביקו עליו, לסטראוטיפים איתם גדל כל חייו. ויותר מכך- כשאדם עומד גלוי- הוא חשוף למבט שלו עצמו על עצמו. מבט זה הוא מבט שופט, מבקר, תוחם, מגדיר. מבט שנושא בתוכו את כל האנשים שהוא היה עד כה ואת כל החוויות שליוו אותו עד נקודת הזמן העכשווית. למעשה, הגילוי מונע מן האדם את היכולת להתחיל מחדש. לעומת זאת, כשאדם עומד בתוך כיסוי הוא נסתר מעיני העולם ומעיני עצמו, הסתרה זו מאפשרת לו לשהות לגמרי באותו הרגע, לחות את הרגע במלואו, בשלמות, להתפתח בתוכו ולצאת לעולם חדש. יישות נקיה וטהורה.
התינוק הוא תמצית החידוש בעולם וממילא גם בו נמצא כיסוי. במשך תשעה חודשים נמצא התינוק ברחם- בהוויה מכוסה ועוטפת. התינוק לא רק חבוי מעיני סביבה אלא אף מעיני עצמו- לאותו תינוק אין מודעות עצמית כל חלקיו שרויים באותה נקודת זמן, באותה חוויה. האדם בוגר עשוי מחלקיקים וניצוצות שמפוזרים לכל עבר ומסתכסכים זה בזה. הוא מורכב מהחלק המרגיש, החלק החושב, החלק השופט, החלק הפועל וכו'. פיצול זה גורם לכך שבכל רגע נתון האדם תחת מבטים שלו על עצמו. מבטים אלו אמנם מביאים למודעות עצמית גבוהה אך שוללים את היכולת לשהות, לשהות ברגע, לשהות בתחושה, להגיע למיצוי החלל הנוכחי ולצאת מתוכו כיצור חדש ונפעל. התינוק המכוסה זוכה ללידה שאינה רק פיסית אלא גם נפשית, לידה שהחיים הבוגרים משכיחים אותה ממנו, מפריעים לנו, לרוב, להתחדש באמת, להאמין בכוח כיסוי, בכוח היצירה.
והנה, ראש השנה, יום בו מתנת הכיסוי מוגשת לפנינו, באהבה, בתקווה שנאמין ביכולת שלנו להיוולד מחדש, ביכולת שלנו לזרוע זרע שינבט בקרקע פוריה, נקייה מחטאים ובלבולים. ואנו נדרשים להושיט יד ולעטות על עצמנו כיסוי, כיסוי שיסתיר אותנו מן העולם, כיסוי שיסתיר אותנו מעצמנו, כיסוי שיותיר אותנו בעלטה שמלאה רק בדבר אחד: אלוקים. ואל תוך העלטה הזו אנחנו נתבטל, נתבטל לא בגלל שאנו קטנים וחסרי חשיבות אלא בגלל שאנו כל כך שלמים ובעלי תודעה מאוחדת- עד שאנו מסוגלים לשהות בתוך הרגע, להמליך את השם. להתחדש.
בראש השנה אנו מברכים: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר" ובאותו הרגע אני מקווה שלא רק נשמע קול שופר אלא נהיה קול השופר בעצמנו. קול אשר מתחיל בנשיפה. "ויפח באפיו נשמת חיים" נקודת הראשית שלנו, תמצית הוויתנו. יש לנו הרבה מילים לומר, הרבה תפילות שמורכבות מהחוויות שעברנו ומתובנות שלמדנו אך התפילה האמיתית של ראש השנה שורשה באותה נשמת חיים, באותה נשיפה, באותה נקודת ראשית בה אנחנו אחד, הכי אחד שיש. נשיפה זו יוצאת מהפה ונכנסת אל השופר- חלל מכוסה, עגול, עוטף, נחבא מעין אדם. שם יכולה הנשיפה השקטה להתחדש באמת, להתעצם, להתכלל, להתברך עד שהיא הופכת לתרועה רמה, שוברת לב. הכיסוי מעצים את היכולות שלנו, נותן להם צליל וצבע, מעניק להם עוצמה. אותה זעקה בוקעת מתוך השופר מעלה. תמיד מעלה, תמיד מול השם. ציר הזמן שלנו אינו צירו של... פסנתר, לדוגמא. אין אנו נדרשים לציר שנוגע במרחב אלא לציר שנוגע בשמיים: נקודת ראשית, התעצמות, ובקיעה מעלה: נגיעה בשמיים, נגיעה במקומות הגבוהים שבנו. שם אנו מוצאים התחדשות. שם אנו מוצאים לידה, שם אנו מקווים לפגוש את השם. אוהב, מכיל, מקרב, מחבק, מנשק. מבטיח לנו שזו תהיה שנה טובה. כל-כך כל-כך טובה.
חג שמח, אנשים אהובים!
טל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
