http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=47076מנסה לתפור מילים לרגשותheCopyright 2026 חרישית. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=47076http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/76/70/04/47076/misc/14591356.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=47076&blogcode=10236057<div align="right" dir="rtl">ופתאום, פיסת שלווה. אי של רחמים בתוך כל כך הרבה צלילים צורמים. ופתאום המבט אל האופק שליו (את זוכרת את אותו מבט? נדמה שעברו מאז שנים רבות כל כך) והכחול-לבן-אפור שוב ממלא את המרחב, את אישוניי ואת ליבי. והחול, החול הרטוב הגבוש- מתפורר בין אצבעותיי, ושמלה מתנפנפת ברוח ועגילים אדומים רועדים ונושקים: איך שכחנו. איך יכולנו לשכוח. ושוב אני פתוחה ושלימה ומלוחה ונוטפת צליל אחד: רחש גלים. ושוב אני אותה ילדת דיונות, ילדת גלים, ילדת טבע וצלילים. ושוב אני עצמי. השם. השם. השם. השם. אלוקים. שוב אני עומדת מולך ושוב אתה מול עיניי: רחום ואוהב ומאיר. אל תלך, השם. אל תרחק, אלוקים. אני שבה אליך, אני כל כך רוצה לשוב. ושוב. ושוב. ושובהעיניים נפקחות והשפתיים (הקמוצות ממרחק והסגולות מבדידות) שוב הן נמתחות לחיוך. הו, אלוקים. אני רוצה להיות בקבוק בדולח צחור, או אגרטל, או גביע עם רגל דקיקה ונשיקת שמש מעל. והצבעים שוב ישברו בתוכי וירעדו על המים: מים מלוחים מקצתי אל קצתי, משפה אל שפה. ואני גביע (או בקבוק, או אגרטל) ואני שקופה כל כך ובוהקת ואני רוקדת: דין-דין, דין-דן לקול הטיפות המטפטפות אליי, מרעידות גופי. ומעגלים</div>Sun, 30 Nov 2008 19:49:00 +0200trh20go@gmail.com (חרישית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=47076&blogcode=10236057http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=47076&blog=10236057http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=47076&blogcode=9959610<div align="right" dir="rtl"> "בכסה ליום חגינו" ראש השנה הוא יום של התחדשות. ביום זה טמון פוטנציאל להיוולד, ממש להיוולד מחדש, להשאיר מאחור את רצף האנשים הדהויים שהייתי (אנשים שלא מדוייקים למה שאני, אנשים שהלכו לאיבוד) ולהתחיל מחדש. כמו תינוק. האם בכלל ניתן ליצור התחדשות שכזו? התחדשות שמגיעה מהשורש, מנקודת הראשית? ואם כן- כיצד? "בכסה ליום חגינו". בראש השנה ה' מגלה לנו שהדרך להתחדש באמת היא ע" התכסות. כשאדם עומד חשוף הוא גלוי לעין אדם. עין אדם לעולם לא רואה את העולם בצורה אובייקטיבית אלא תמיד נותנת פרשנות. כשאדם עומד מול עיני אדם הוא נתון לפרשנות שלהם, לתוויות שהדביקו עליו, לסטראוטיפים איתם גדל כל חייו. ויותר מכך- כשאדם עומד גלוי- הוא חשוף למבט שלו עצמו על עצמו. מבט זה הוא מבט שופט, מבקר, תוחם, מגדיר. מבט שנושא בתוכו את כל האנשים שהוא היה עד כה ואת כל החוויות שליוו אותו עד נקודת הזמן העכשווית. למעשה, הגילוי מונע מן האדם את היכולת להתחיל מחדש. לעומת זאת, כשאדםעומד בתוך כיסוי הוא נסתר מעיני העולם ומעיני עצמו, הסתרה זו מאפשרת לו לשהות לגמרי באותו הרגע, לחות את הרגע במלואו, בשלמות, להתפתח בתוכו ולצאת לעולם חדש.יישות</div>Mon, 29 Sep 2008 12:46:00 +0200trh20go@gmail.com (חרישית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=47076&blogcode=9959610http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=47076&blog=9959610http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=47076&blogcode=9174818<div align="right" dir="rtl"> את המילים של דה לוקה פגשתי לראשונה לפני כמעט שלוש שנים. זה היה לאחר הגירוש, ברחתי מהקראוילה הדחוסה והכואבת אל חברה בצפון. החברה עבדה בשעות היום וחזרה בערב ולי היה מרחב של בוקר שקט, מנומנם, ישיבות ממושכות על כסא הנדנדה בחצר. בהייה אל האופק. בין בהייה לבהייה קראתי ספרים, ממלאה את הראש במילים, שלא יעלה מה שמכאיב. שם נתקלתי בדה לוקה. שלושה סוסים, זה היה שם הספר, כריכה צהובה, ציור עדין של שום. כשפתחתי את הספר בדף הראשון לא צפיתי זאת- אבל עמדתי לפני גילוי של עולם חדש. עולם המילים. כבר בדפים הראשונים עמדו לי דמעו בעיניים, לא בגלל שהעלילה עצובה והדמויות טרגיות- אלא בגלל המילים, מילימיליםמילים שסובבות אותי, מדנדנות עמוק בתוך אוזניי, מתרפקות בקימורי הלב שלי- נכנסות עמוק אל המקומות החבויים. וכמו מכירות אותי משכבר<FONT face="Times New R</div>Mon, 12 May 2008 19:37:00 +0200trh20go@gmail.com (חרישית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=47076&blogcode=9174818http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=47076&blog=9174818http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=47076&blogcode=8985312<div align="right" dir="rtl"> (תודו שאתם מופתעים. אינסוף של שתיקה ופתאום שני עידכונים. ככה זה כשמילים מתפרצות לחיים בלי שום הזמנה וגוררות אותך אל העונג שהן). יום שישי. כבר כמעט צהריים. צריכה ולמהר לקנות וללכת ולארוז ולהספיק את האוטובוס הביתה. הלכתי ברחוב שהומה כתמיד ופתאום מבטי נתפס על ילדה, ילדה כבת שש, חמודה כל-כך. שמלה אדומה עם כיסים, שיער שופע אסוף לשתי גומיות (אך מתפרע הלאה), נעליים שחורות מבריקות ועיניים גדולות. היא החזיקה שקית שקופה ובתוכה חרוזים. חרוזים קטנים וגדולים, ורודים ואדומים, שקופים ונוצצים. עמדתי והתבוננתי בה, מתקשה לנתק את המבט מהתום הזה שלה, החופשי, המלא אושר. והילדה הזו לא עמדה בשקט רגע אחד, רצה לקצה השני וחזרה בדילוגים,התכופפה וקפצה, וכל אותו הזמן השקית אחוזה היטב בידה. שמתי לב שמדי פעם היא מביטה אחור וגם כשמתרחקת זוכרת להחזיר מבט את נקודה מסויימת אחת. כשעקבתי אחר מבטה ראיתיבחור, כנראה אחיה או דודה, עומד ליד חנותשעונים ומדבר עם (חבר?) וכל אותו הזמן מבטו נע מהחבר אליה, ממנה אל החבר, וגם היא: מביטה ומתרחקת, חוזרת וממשיכה להביט. ולא יודעת מה גרם לי להמשיך לעמוד כך, יום שישי, אני ממהרת, אוט</div>Sun, 13 Apr 2008 00:18:00 +0200trh20go@gmail.com (חרישית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=47076&blogcode=8985312http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=47076&blog=8985312http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=47076&blogcode=8985031<div align="right" dir="rtl"> כל השבת קראתי את "שתהיי לי הסכין" של גרוסמן. זו הפעם השניה, הראשונההיתה לפני שמונה שנים, וקשה מאוד. זוכרת איך פתחתי את הדף הראשון ומיד נבלעתי אל תוך המילים. לא רק הדמויות, לא רק הרעיונות, לא רק הרגש שהומה ומציף ללא הפסקה, אלא המילים. המילים המדוייקות, השואבות, הסוחפות, השוברות הכל-כך אמיתיות, שצורחות את מה שאני בפנים. והספר הזה טלטל אותי, כמה שטלטל, הרגשתי איך העולם נשמט מבין אצבעותיי, איך האחיזה ההדוקה שלי בעולם (ילדה בת 15, קטנה ובוגרת כל כךשבוראת את עצמה כל יום מחדש) הפכה רפויה, איך הרגשתי שאני נשאבת אל תוך תהום שחורה שהיא כל מה שהדחקתי, או שלא ידעתי לחיות. ועכשיו, עכשיו הקריאה עדיין נוגעת, המילים עדיין שוברות אותי מבפנים, אך אחרת, אחרת כל-כך מהילדה החשופה ההיא שננתה למילים של אדם זר להפוך אותה מבפנים. ואני תוהה, תוהה אם השינוי הזה הוא בגלל שהתרחקתי מעצמי (הרי כמה זמן לא כתבתי! המילים לפעמים משקרות אותי, לא כנות כמו בעבר. והיומן... היומן נותר מיותם. מתגעגע לרגש האמיתי שבער בו לפנים) האם בגלל שהתרחקתי מכלמה ש"אמת" בעיניי, מכל מה "שאני"? או, או שאולי דוקא בגלל שהתקרבתי לנקודה האמית</div>Sat, 12 Apr 2008 23:36:00 +0200trh20go@gmail.com (חרישית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=47076&blogcode=8985031http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=47076&blog=8985031http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=47076&blogcode=8562574<div align="right" dir="rtl"></div>Sun, 03 Feb 2008 18:33:00 +0200trh20go@gmail.com (חרישית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=47076&blogcode=8562574http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=47076&blog=8562574http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=47076&blogcode=8432458<div align="right" dir="rtl"> הם חשבו שזה מוזר, נערה בכתונת לבנה ברחוב נוטף מגשם. נערה שקופה, בכתונת לבנה, ככה סתם, באמצעו של חורף. ואיך שהיא שותקת במורד הרחוב, מושיטה צוואר חשוף. נרעדת. נערה בתלתלים ועיניים נוצצות ושפתיים מבריקות מגשם. והם אמרו שזו בושה, הנערה ממש מופקרת. איך מעזה לצאת בכתונת לבנה, חשופה כל-כך לגשם? איך נושאת את החיוך המהורהר בתוך אפרפרות הבוקר? את העיניים הפלואות כיצד מושכת אל הצטברות עבים מעל? ילדה שקופה, טפשה מאוד, באמצע הרחוב. והם חולפים על פניה בגבות מכווצות (חומות, שחורות, כתומות) <SPAN lang=h</div>Wed, 16 Jan 2008 00:26:00 +0200trh20go@gmail.com (חרישית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=47076&blogcode=8432458http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=47076&blog=8432458http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=47076&blogcode=7627791<div align="right" dir="rtl"> היתה רוצה לעצום עיניים, לחוש את הרוח מקיפה אותה, מקרירה את העפעפיים, את הרקות, את צווארה. היתה רוצה להתעטף בצוהב העלים, ברפיונם. לנשור, לנשור אל העולם, לרחוף על כנף אוויר רחום וריחני, להסתחרר בין חלקיקי אבק דקים אל תוך הנפילה. היתה רוצה להתנפץ אל האדמה הטחובה, להתרסק לאלף רסיסים, דקים כל כך, קלילים. כמו הפכה לאלפי נקבוביות זעירות פתוחות אל העולם, קשובות לכל שריקה, רגישות לכל מגע. היתה רוצה שהנקבוביות יתפזרו אל העולם, אל הרקיע, אל הסתיו המבושר מכל פינה. להיות פתוחה, פתוחה כולה אל הריח הרגיש-רטוב, אל הקרירות המפתה, אל הצבעים המשתלחים: צהבהב, אפרפר, כחול ושתיקה. היתה רוצה להתפזר אל האינסוף, עצומת עיניים, רטובת שפתיים, בתלתלים מנומנמים ושמלה לבנה. להתפזר, להינתן, להיסחף, להידקר, להצטווח בחדווה, לרעוד את אושר הסתיו הנוגע ברקותיה, נכנס לבשרה- נותן סוף-סוף מנוחה. היתה רוצה להתאחד עם הרגע הזה- עם הספסל הלח, עם העלים הנעים בלחישה, עם האור העמום המאדים שיערה, עם קרירות האבנים, עם ההלך הכפוף מעבר לפינה. היתה רוצה להתאחד עם הסתיו הפותח שער אל המילים שלה (שנכלאו, שנאטמו, שנקשרו, שנלקחו בשבי, שנכ</div>Tue, 09 Oct 2007 15:35:00 +0200trh20go@gmail.com (חרישית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=47076&blogcode=7627791http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=47076&blog=7627791http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=47076&blogcode=7335448<div align="right" dir="rtl"> לפעמים אני מתרפקת על אלול של פעם. אלול של סליחות לפנות בוקר, של קול שופר מהדהד, אלול של וידויים, של אימה,של חזן מסלסל. אלולודמעות. דמעות טהורות של ילדה תמימה, ילדה שמתחרטת, שמחפשת תשובה. אני זוכרת את המתח שעמד באוויר באותם הימים, את היראה שעטפה את תפילותיי. זוכרת את התחושה החזקה שמישהו מתבונן בי כל רגע, מתבונן ממש, ומעשיי הולכים ונרשמים, שחור על גבי לבן. וכבר חצי אלול עבר ואני רחוקה מכל זאת. בגרתי, השתניתי. כבר איני אותה ילדה. אין בי אותו זעזוע תמים, אותה התמסרות מוחלטת להכאה על חטא. וכבר כמה אלולים שאני תוהה, מבולבלת. עוברת על פני הימים בקליפה של אדישות. כאילו לא מרגישה. וכבר כמה אלולים שאני מחפשת, מחפשת את הדיוק הנכון ביחס שלי אל התשובה, דיוק שלא מבטל את שהייתי השנה, שאינו בא בסערה של חרטה עמוקה, שאינו מרטיב אותי בדמעות של אשמה. דיוק שמקבל אותי, את שהייתי ושאהיה, שמבין את המקום המורכב שלי בעולם, בקשר עם ריבונו. דיוק ששוהה בתוך האהבה והסבלנות. מתרחק מן היראה. ובכל זאת, כל שנה חולף אלול ואני נותרת ריקה. ריקה כי לא מצאתי דרך להרגיש, לא מצאתי מקום שיכיל את שמחפשת. וכל שנה</div>Thu, 30 Aug 2007 01:31:00 +0200trh20go@gmail.com (חרישית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=47076&blogcode=7335448http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=47076&blog=7335448http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=47076&blogcode=7054593<div align="right" dir="rtl"> עומדת על גבעה במחסום כיסופים, מביטה אל האופק אליו אני משתוקקת כל כך. הכביש המשתפל מגלה טפח אך מסתיר אינסוף טפחיים. הנוף המוכר, העזוב, נגלה לעיניי שוב- חול ומישור ושלווה. עומדת ומביטה בכביש, רואה בעיניי את כל הפעמים בהן הצטופפתי במושב אחורי, נצמדת לתרמיל הגדול ומביטה דרך החלון אל הנופים היפים ביותר בעולם. הנופים בדרך אל הבית. וכעת, כמו משה על הר נבו אני עומדת וצופה אל האופק הנכסף. העיניים נוצצות, הלחיים סמוקות, הלב מתרחב והידיים, הידיים כואבות את המרחק הזה, מונחות שמוטות בצידי גופי, מדממות את הרצון העז פשוט להישלח ולגעת. לגעת בחול ובדקלים, באבנים החלקות ובצדפים, לגעת בכל הפלא הזה של ילדות. פלא אהוב. פלא מכאיב. <SPA</div>Thu, 26 Jul 2007 01:06:00 +0200trh20go@gmail.com (חרישית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=47076&blogcode=7054593http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=47076&blog=7054593