הלילה חלמתי על הגוש.
זו לא הפעם הראשונה. זה בא אליי פעמים רבות בלילות.
לפעמים אני חולמת על הימים שלפני הכל. הימים השקטים, מלאי- השלווה. ימים של שמש וגלים כחולים, ימים של יופי ושתיקה.
אני אוהבת את החלומות הללו- הולכת בשבילים האהובים, נושמת את הריח המוכר (טהור ומלוח), ונוגעת בכל היקר הזה של חיי.
אני מביטה בבית שלי ולא מאמינה שאני שוב לידו. מתקרבת אליו בלב פועם, פותחת את הדלת (החורקת קצת) לרווחה- ונכנסת.
אני אוהבת לחזור לשם- לעבור בין החדרים, ללטף את הקירות, להתרפק על זכרונותיי כילדה שמצאה את ימיה בין כתלים ואבק.
אחר כך אני עולה לחדרי. לחדר שהיה לי ממלכה קסומה, שאסף אותי אל שנים מופלאות של שירים ופריחה. אני עולה לאט לאט במדרגות המוכרות, מנסה לאפק את דמעות ההתרגשות שעולות בי. אני נכנסת לחדרי ושמחה לגלות שהוא נשאר כמות שהיה- רחב ומאיר. הקיר האדום עוד עומד שם, יודע את הסודות שלחשתי אליו בלילות, מתכסה תחת שמיכה ונסמכת אליו.
אני מתקרבת אליו ומלטפת אותו, תוך כדי מתפלשת בניצוצי געגועים שמתגלים בי. אני מתישבת על הרצפה ומתבוננת סביב על המרחב החדרי שלי. מרחב בו בניתי את העולם הפנימי שלי, ואת חלומותיי.
במרחב הזה טבעתי בין צבעי שמן ובדים, מכסה ימים שלמים ביצירה ופיסול, במרחב הזה רקדתי ברגעי אושר פשוט- מניחה לצלילים למלא אותי, להקציף. במרחב הזה נשכבתי, מניחה לעולם שלם של דמיון וצבעים- לבוא בי ולסחרר. ובמרחב הזה שתקתי ורקמתי חלומות ורגשות.
אני משתדלת לשכוח את היום ההוא, שלא יעיב על הזכרונות הטובים. לשכוח את המתח, את הדמעות, לשכוח את ההתייפחות המחניקה, הנזעקת הזו. לשכוח את חוסר האוויר ואת הלב העמוק השחור כל כך הזה.
מנסה לשכוח את החיילות, את השירים שצעקתי אל ה', את המילים ששתקתי. מנסה לשכוח את הרגע שקמתי, יצאתי בעד הדלת, נכנסתי חזרה לכבות את האור ולחשתי : "להתראות, חדר יקר".
אני מצליחה להדחיק את הכאב הזה וחוזרת אל האור והטוּב שהיה בי לפני.
מתקרבת לחלון האהוב שלי, עליו ישבתי בדממה כשמעליי אינסוף כוכבים וחושך, פותחת אותו ומביטה בנוף המוכר של חולות ובתים וילדות.
אבל לפעמים באים אליי חלומות רעים. חלומות של גירוש ומכאוב. הם מתקרבים אלי בשנתי כצללים מלאי רשע- ומסחררים אותי אל החושך שלהם. בחלומות הללו אני חווה את הגירוש כל פעם מחדש. את הדמעות אני בוכה שם, את הצעקות אני נזעקת. את המראות הללו שקמים עליי, סוגרים בבועה של אבדון.
אני מתעוררת מן החלומות הללו רטובה מ-זיעה ודמעות. הראש כואב, מסתחרר, השרירים תפוסים, פטיש חזק מכה בי ברקות- ואני, חלשה ותשושה וכואבת- צריכה לקום ליום לימודים חדש.
כאילו שלא מספיק כאב של גירוש אחד- אני חווה זאת שוב ושוב.
אבל הלילה זה היה כואב יותר מתמיד, ממשי כל-כך, אמיתי.
זה היה כאוס מוחלט. שוטרים רעים דוחפים אותנו, מנתקים אותנו מכל היקר והנכון. שוטרות אוחזות בילדות קטנות, מרחיקות אותן מן הבית ומניחות להן להתבונן איך הבית שלהם מתפוצץ, ונגמר.
אנדרלמוסיה מוחלטת של חיילים באזרחים, של יסמניקים בנערים רכים. והאש, אש גדולה שהחלה להתפשט בבניין, והריצה, הבריחה המטורפת, ניסיון להינצל מן ההרס ששולט בכל.
קשה לי לדבר על כך, כי זה עוד חי בתוכי.
הצרחות עוד מהדהדות בי, לא מרפות.
אחד הקטעים הקשים בחלום היה כשרציתי לחזור לרגע הביתה, להיות בו רגע אחד לפני הגירוש.
כשהגעתי הביתה ראיתי איש ושני ילדים. האיש לא הסכים שאכנס, הוא אמר שהוא צלם מהטלוויזיה, ושהוא שכר את הדירה כדי שיוכל לסקור את ההתנתקות.
חוסר האונים הזה, לעמוד מול הדבר שהוא הכי שלי- ולא להצליח להכנס אליו.
צעקתי ובכיתי והכיתי בשולחן, עומדת מול האטימות הזו ומאבדת הכרה.
וכך התעוררתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
