קשה להכיל כל-כך הרבה רגש

אני שוכבת על המיטה, אוחזת בפלאפון ועוברת על רשימת הטלפונים שבזכרון.

אני עוברת על כ250 שמות. שוב, ושוב ושוב. מחפשת מישהו להתקשר אליו, מישהו שיפיג את החלל הלא-מוגדר שנפער בי בפנים.

הרשימה נגמרת ואני מתחילה שוב, וכבר יודעת-

 אף אחת מן החברות המקסימות שלי- לא יכולה למלא את החלל הזה שבפנים.

ובכל זאת, אני שוכבת על המיטה, כבלילות שעברו, ומחפשת מספר אחד. את המספר המיוחד. שלו. מחפשת, מקווה שאולי, איכשהו, הוא נמצא כאן בפנים. אולי מלאך טוב או גמד הכניסו אותו תחת הכותרת: "הוא".

אני אוהבת לדמיין את קריאת ההפתעה שתצא מפי כשאמצא זאת. איך אפער פי בתמיהה, ואז בהבנה מחלחלת. הידיים שלי, ירעדו, כשאחייג את המספר, והלב, הלב יחייך ויזרח על פני רגעי ההמתנה.

ואז הוא יענה.

כן, זה יהיה הקול שלו שיתנגן מן העבר השני. קול יציב ובוטח ורגיש. קול שחלמתי כבר שנים רבות וציפיתי וכאבתי ושאלתי- והנה הוא, ממשי כל-כך, מחכה אליי בשתיקה.

אני אהסס קצת, תוהה איך לדבר את המקום שמעבר למילים. ואז, אז אאזור כח ובקול מבוייש אומר:

                       הי. זו אני.

ואז הוא ישתוק. ישתוק כלא מאמין. ינסה למצוא בקולי רמזים, למרות שאת כל התשובות הוא כבר יידע.

ואני, אני ארגיש את החיוך שלו (שלם. מאיר), ואיך הוא נמתח בתוך הפליאה הקדושה הזו, ובתוך המילים שלא נאמרות.

והוא יהסס קצת ויאמר:

                            אז מצאת אותי.

                             הצלחת.

והוא ישתוק.

ואז נצחק ונדמע ונשתוק ביחד את המליאות שלנו, את הקרבה.

את הבדידות נשתוק, את הדמעות והערגה, את החלומות שהתנפצו, את האכזבות שהתממשו.

נשתוק את הפירוד הארוך הזה, הקשה, שהיה כל-כך קרוב, בלי שכלל ידענו.

נצחק את אושר המפגש, המתוק כל-כך הזה.

ואת הידיעה, שסוף-סוף, סוף-סוף, מצאנו.

                                *

ובינתיים אני כותבת לו מילים.

שולחת מילים של חִכָּיוֹן ובטוחה שאיכשהו, בדרכו שלו- הוא שומע.

לפעמים רשמתי את המילים בין דפי היומן.

 מילים-מילים נערמו שם, כתוּבות בכתב כחול, צפוף ודק.

 הן ממתינות על פני דפים לבנים, מוסתרות בצניעות, מחכות ליום שהוא יבוא ויגלה אותן.

היו פעמים שכתבתי את המילים על החול, כשישבתי שם על חוף הים, יחפה ושותקת.

הקשבתי לאוושות הגלים, וזיהיתי את הקריאה אליו- בתוכן.

ולפעמים, לפעמים פשוט לחשתי מילים לאוויר החשוך, שיחררתי אותן שקופות ושבריריות, כשהתכרבלתי תחת השמיכה, רגע לפני שנרדמתי.

הילדה התמימה שבי- בטוחה שהוא שומע אותן.

היא פותחת חלון ומוציאה ראש אל האוויר הקפוא. בעיניים הגדולות שלה היא צופה אל הכוכבים הלבנים האלה, ומזמזמת אליו ניגון עתיק של כמהון.

כשהגשם טופח על פניה וריח האדמה משכר כל-כך- היא שומעת צעדים הקרבים אליה.

היא יודעת. כל-כך יודעת שגם אם הוא עוד רחוק, וגם אם יעברו עוד סתיו וקיץ ואביב- הוא יגיע.

הוא מתקרב אליה כל הזמן.

היא מוסיפה לחכות שם, על אדן החלון החורפי, לשיר ולחזק אותו.

אבל הבחורה שבתוכי כבר מפקפקת.

 היא שחוקה מרוב מילים שלא נאמרו, מרגשות שלא סופרו. מרגעי בדידות בהם היא קראה אליו בכל כוחה,

והוא לא בא.

היא שחוקה מרוב נסיונות, מרוב ציפיות,  מרוב חלומות שנרקמו- שהתנפצו  במחי פגישה.

היא הכירה בחורים רבים, חיכתה, דמיינה, נפגשה. ובסוף תמיד חזרה סחוטת כוחות לדירה, יודעת שזה לא הוא. פשוט כי לא.

היא גם בכתה. טמנה ראשה בכרית ובכתה אליו. דמעות הרטיבו את הלחי ואת הסידור, והיא לחשה לו שנמאס להפגש עם בחורים של מישהי אחרת, כשהיא רוצה את הבחור שלה.

היא מוסיפה לקרוא לו, אך הקול שלה חלש.

 היא עייפה, ובודדה, ומחכה כל-כך.

מחכה לשמוע את המילים שלו נשלחות אליה, רטובות, מחייכות, עייפות- אך מרצדות באוזניה, מבשרות שהנה, הוא כבר בא.