היא לוקחת כל כך הרבה על עצמה. הדיכאונות שלנו, הבחירות שלנו, הרגשות שלנו ומה שאנחנו.
לפעמים היא חלשה מידי וצריכה עזרה, לפעמים היא קורסת ואנחנו יחד איתה.
יש כאלה שגידו שהיא סתם המצאה אבל אני מאמינה.
אני כל כך מרגישה אותה בתוכי, בחייקי, צועקת, זועקת, משתוללת לצאת החוצה לזעוק אל על להגיד משו, לבקש עזרה.
משתוקקת אבל לא יוצאת, הריי מאיין תצא?
היא סובלת וגם אני, יש לה כל כך הרבה הפשעה עליי, היא יכולה לשלוט מה אעשה ומה לא. היא המוח שלי התת מודע שלי , השפיות שלי.
בלא מעט מקרים חייבים לנטרל אותה, לסגור אותה בכלוב שלה שלא תצא ותשולל,היא עושה רק נזקים שהיא לא בריאה.
אבל אנחנו כלום בלעיידה. בלעדייה אין חיים.
תמיד היא הייתה איתי ביחסים טובים ותמיד אני והיא היינו מאושרות, ילדהה שמחה והיא מאושרת. בלי שום תהפוכות ולללא שום שערוריות. היא בקרבי בנשמתי באושרי.
תמיד היא הצליחה איך שהוא להחזיק אותי מעל הכל, תמיד היא הייתה חזקה למרות הכל, לא נתנה לי להתרסק ולו לשנייה אחת.
אבל אז שהחלק הגדול נגמר היא נשברה לרסיסים. רסיסים יפייפים. כמו קריסטלים מנצנצים יקרים מכל הון.
היא פשוט לא יכלה לשאת זאת עוד על כתפייה, היא סמכה עליי שאצליח לחייות בלעדייה ולהסתדר בלעדיה. אבל זה הצליח בדיוק לימים אחדים, ואז, מה שהיה ידוע
מראש.. גם אני התנפצתי ביחד איתה. אבל השברים שלי היו חדים, כואבים, חזקים, כהים ולא מבריקים כמו שלה.
בקשתי אותה בחזרה אליי. התחננתי שנחזור להיות כמו בימים ימימה.. אבל היא ניראתה כ''כ חסרת כוחות וכ''כ שקופה וחלשה.
אז הבנזתי שאני צריכה להתמודד לבד. אז הבנתי שאם אני אעשה את הצעד ואחליט בשבילי מה טוב עבורי, היא תשוב אליי, והפעם לא אתן לה לברוח אשמור אותה לתמיד
.לתמיד אשמור את הנשמה שלי, כי נפש בריאה הולכת רק כשיש גוף בריא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
