הנוכחים צעקו, חלקם עצמו עיניים בחזקה, מפחדים להסתכל. אדם הרים את מבטו והתבונן בחור הקטן שפער כדור האקדח בתקרת הפח.

"אני מסוגל!", הוא קרא והישר מבט אל אוון שליבו פעם במהירות בלתי נתנת לתיאור.

אדם חצה את הקו האדום ואוון ידע שמשיכת הזמן נגמרה, הוא לא יכול להרשות לעצמו להתגרות בו יותר, הוא מסכן אותה.

הוא עצם את עיניו וחשב לשניה שהרגישה כנצח- היה צריך להפסיק לדבר ולהתחיל לפעול. הן נפקחו שוב למשמע צליל חבטה שהפריע לריכוזו.

כאילו כל כוחו נלקח ממנו, צנח אדם על הרצפה וגרר אחריו את סאם. הוא יכל להבחין בכמה מהאנשים מנצלים את ההזדמנות להתחמק מהאולם לעומת אלה שעדיין קפאו וניסו לעכל על שראו עיניהם. אוון רץ לכיוון האקדח והרים אותו

"תנטרל אותו", אמר והעביר את האקדח לטום, האח המארח, שבשיחתם קודם לכן סיפר לו שהוא מבין הרבה בנושא.

"מה קרה?", הוא פנה אל סאם,

"אני לא יודעת", היא הביטה בו, "הוא פשוט נפל ו-"

"את בסדר?"

"מה?"

"את מרגישה רע? הוא פגע בך?", הוא סקר אותה מכף רגל ועד ראש בדאגה,

"לא, אני... אני בסדר, תודה", אמרה רועדת.

הוא בחן אותה בשנית מכף רגל ועד ראש וכשהשתכנע שהכל בסדר תפס את אדם וגרר אותו אל מחוץ לאולם בעוד עשרות אנשים החלו מתקבצים במהירות סביב סאם ושואלים לשלומה.

"אתה שפוי?!", הוא צרח עליו בעודו מעמיד אותו על רגליו.

"אני צריך את זה", אדם הביט בו במבט משונה, מבט לא אנושי, כאילו נשמתו כבתה בתוכו.

"צריך מה?"

"לאנשים בשחור...", הוא המשיך למלמל בבהלה,

"הם הכריחו אותך? הם אמרו לך לפגוע בסאם?", הוא ניער אותו בכעס, רצה לדעת כל פרט ופרט,

"הם אמרו... בן ערובה..."

"בן ערובה? בשביל מה לעזאזל הם צריכים בן ערובה?! מה הם רצו להשיג?"

"המפקדה"

"הם יודעים על המפקדה?!", הוא צעק, "איך הם יודעים על המפקדה? מה הם מנסים לעשות?"

"אל תעשה את זה... אל תתן להם...", אמר לו אדם והביט בו בחיוך קטן, "תודה שעזרת לי", אלה היו מילותיו האחרונות לפני שהתמוטט.

* * *

"אני כל כך מצטערת", אמרה אנג'לה, אחת משני האחים המארחים בעת שהלכה בין מסדרונות האכסניה של אביה והציגה לרון, אוון, סאם ולילי את המסדרונות, החצרות וחדר האוכל.

"אין על מה, את יודעת ששום דבר פה לא קרה באשמתך", סאם חייכה אליה חיוך קטן שאמר 'הכל בסדר, אין כלל מה לדאוג'. היא עוד הייתה בהלם מהחוויה המסעירה שעברה כרגע, הייתה חלשה, פגועה ולא בטוחה בעצמה או בכל דבר שעבר שליה בשעה האחרונה, אבל ידעה שעליה לשמוח שהיא בחיים. האורחים סיכמו בניהם שלא ידווח על האירוע לאף אחד אלא אם סאם תחליט לדווח בעצמה, מה שלא רצתה לעשות, ואף אחד אחר לא יתערב בעניין.

"תרצו לישון פה למרות הכל או שתסעו חזרה הביתה?", אנג'לה הביטה כחוששת שלא באמת יסלחו לה על הערב הזה,

"אני אשמח לישון כאן", אמרה לה סאם,

"גם אני לא אתנגד", הצטרפה לילי שחיבקה אותה ולא הרפתה, כאילו פחדה שהעולם יקרוס כשתעזוב.

ארבעת החברים תכננו לשהות באכסניה באותו הלילה ואולי גם בלילה שאחריו. אנג'לה נעצרה והוציאה מחזיק מפתחות קטן, אליו חוברו לא יותר מ10 מפתחות קטנים. היא בחנה את המפתחות, חלקם היו מיועדים לחדר האוכל, למטבח, לארונות הניקוי, ועוד.

"אני מצטערת", אמרה כשסיימה לחקור את צרור המפתחות, "אבל יש לי מפתחות רק לשני חדרי שינה",

"כמה מיטות יש בכל אחד מהם?", שאל אוון,

"מיטת קומותיים באחד ומיטה זוגית בחדר ה-",

"אנחנו לוקחים את החדר השני!", התפרץ רון והצמיד אליו את לילי. היא צחקה.

"אתם תסתדרו לבד?", פנתה לילי לסאם,

"אני אשמור עליה", הבטיח אוון.

אנג'לה נראתה כאילו נלחמה להוציא את המפתחות מהצרור הגדול וכשסיימה להאבק בו ולהוציא את פותחי-הדלתות הברזליים ולמסור אותם לארבעה, נעלמה מאחורי אחד הבתים שניתן היה לראות מעבר לחצר.

ראיתי שלא מגיבים ובקושי מסתכלים, אולי האורך של הפרק הרתיע.

החלטתי לחלק את הפרק, לכן הפרק הזה יסתיים בצורה לא מעניינת, אבל אני מבטיחה לכם שהאקשן ממשיך בפרק הבא.

אני צריכה את הדעה שלכם לגבי הפרקים כדאי שאדע איך כדאי לי להמשיך.

תודה רבה לכל מי שיגיב.

יום טוב