סמייתי את בית הספר.

חגגתי מספיק.

עברה היומולדת.

חגגתי המון.

ניגמרו השיעורי גיטרה, אני מנגנת רק כשמתחשק.

ניגמרה עונה, יש אימון לכיף פעם בשבוע, ושנה הבאה אני בצבא אז אני לא אשחק.

אין לי יותר חובות, אין יותר דברים שצריך לעשות.

רק עוד לסדר את השולחן, ואת הארון.

בכללי, להתחיל לטפל בעצמי.

זה כל מה שנשאר.

להסתפר קצת, כבר קיץ.

אז יש לי הרבה זמן לחשוב.

ואני מסתכלת מסביב, יש מלחמה, יש הרוגים.

יש אנשים שסובלים, יש כאלה שמאבדים את הבתים.

אנשים נפצעים, ולא יחזרו לחיות כמו פעם, אנשים נהרגים, והם לא יחזרו לחיות.

ואני כאילו כלום, ממשיכה לי בשיגרת היום יום. יודעת שאת הקשה מכל כבר עברתי.

כאילו זה שאיבדנו את עומר בתחילת השנה, חיזק אותי.

אבל זה לא ממש נכון, כל ערב אני חושבת עליו, מתגעגעת, מרגישה חלשה בודדה.

אולי מבחוץ נראה שלא איכפת לי, אבל הכאב של כולם, אני יודעת עד כמה הוא גדול.

מזה לאבד חבר קרוב, חבר ילדות.

מסתכלת מסביב. בוהה בדממה הזאת, שכמה ימים לפני, הייתה נקטעת על ידי אליקופטרים ומטוסים כל הזמן. תוהה, מה קרה היום? כל כך שקט...

זה נותן לחשוב, עליך, עומר.

נכנסתי לאתר שבנו לזכרך, רק כדי לראות אותך שוב. את התמונה מאילת.

ואז פתאום ראיתי שתמר כתבה שם, מהמחנה.

שוב ניזכרתי, שאני לא לבד, פשוט החברים רחוקים קצת עכשיו.

אבל כולנו חושבים, כמעט כל יום, ממש כל יום, עליך, עומר.

ביומולדת הכנסנו אותך לשיחה, סיפרתי ליונתן ואוריה, על זה שההורים שלך קיבלו את הדו"ח על הניתוח, אבל עוד אין מסכנות.

ותהינו, אם זה בכלל משנה לנו למה, זה קרה, אין לנו כבר מה לעשות, חוץ מלהתגעגע.

כבר יותר קל לנו לדבר עליך, סוף סוף, יותר מ10 חודשים אחרי.

אנחנו מצליחים לשלב אותך בשיחות שלנו מידי פעם, וזה עושה לנו טוב.

יונתן קצת מאוכזב מיובל, כי הוא איבד את האישיות שלו מאז שהוא עם אלה.

והוא יודע שאם היית פה היית נותן לו גב, והייתם יכולים להשפיע, הוא אמר לי את זה.

הוא היה עצוב, שלא רק הלכת, אלא שאתה לא עוזר לו להשפיע.

אבל אמרנו לו, תגיד את זה ליובל, תגיד לו.

ואז חשבתי לי. ככה אתה עדיין יכול להשפיע.

אתה עדיין קיים פה, בתוכנו, אנחנו חושבים עליך, אתה פה.

אי אפשר לשאול אותך לדעתך, וקשה לשאר מה היית אומר... אבל אי אפשר שלא.

מתגעגעים המון.

אני מסתכלת מסביבי.

החיים שלי לא מושלמים, ממש לא.

אבל באמת, שכל מה שחסר לי, כשאני חושבת על זה, זה אתה, עומר.

אתה חסר.

אני מסתכלת מסביב. ואתה חסר.

בוהה אל החלל הריק בחדר, וחושבת עליך.

לא בדרך מדכאת, אבל חושבים עליך.

כל יום.

יונתן פתאום ביקש ממני לנגן את מה שניגנו לך בטקס סיום.

כולם היו בשקט, ואני ניגנתי את "זה הקיץ האחרון" אוריה שר...

ואז המשכתי לנגן, ועל אותה המנגינה יונתן הקריא את השיר שהוא כתב לך.

אני יודעת שהיית שם איתנו.

כל מה שהתרכזתי בו באותו הרגע, זה להמשיך לנגן, לא להישבר, לא לחשוב, רק לזרום עם זה הלאה.

כשירדתי, לקחתי איתי את הגיטרה, שכחתי את כל החזרות.

שוקי אמר לי "היי, למה לא השארת אותה למעלה? לא משנה תביאי..."

כולי מבובלת, החזרתי לו את הגיטרה... ישבתי בצד בשקט, וחשבתי עליך.

אז ביומולדת, שרנו את זה שוב.

חשבנו עליך.

היה לי חשוב שתהיה מוזכר ביומולדת, במיוחד כשחגגתי עם החבר הכי טוב שלך.

לנו יש יומולדת בהפרש של יום, אבל גם אתה היית חלק מהיומולדת.

חלק חשוב.

אין לי יותר חובות, ואני יושבת ומסתכלת מסביב.

צריכה לטפל רק בעצמי.

רק.

אבל זה כבר יותר מידי...