זה אשכרה סוג של סיפור חיי,

או יותר נכון הזמנים שבהם היה לי צורך מיוחד לשבת ולכתוב.

אוסף של כל אותם הימים שבהם הלכתי לישון קצת יותר מאוחר כי הייתי צריכה לחשוב עם עצמי.

הימים שיכולתי לגשת למחשב בלי שאף אחד יפריע לי.

כל הימים שהיו קשים בשנים האחרונות.

למרות שפעמיים אם אני זוכרת נכון רציתי לסגור, והשארתי פתוח בלי לכתוב.

שחשבתי שאני אתבגר אני לא ארצה לכתוב, אמרתי לעצמי זה ילדותי לכתוב בישרא בזמן הצבא, אבל היו ארועים שלא השאירו לי ברירה, והפתרון היחידי שעזר לי לא לשקוע היה הבלוג הזה.

בעצם לא היחידי, אבל זה עוזר.

5 שנים וחודשיים. אז הייתי בת 16 באמצע שנות העשרה, ועכשיו אני בתחילת העשור השלישי לחיי, שאומרים שהוא גם הכי משמעותי.

מ1-10 אתה סתם ילד, מ10 עד 20 אתה מעצב את עצמך. ומ20 -30... זמן לקבוע על העתיד, לימודים חתונה מי יודע אולי גם בסוף העשור ילדים.

מזל שיש שמועות ש40 זה ה30 החדש, אחרת אולי הייתי מתחילה להילחץ קצת.

כיף להיזכר אחורה, מגניב שיש לי את הבלוג שלי.

כל הכבוד לישרא-בלוג.

כן.