החיים הם ללא כותרת, אתם קובעים אותה [:

אני יודעת שעידכנתי כבר היום, אבל אחרי שיחת טלפון עם אחותי הגדולה, הרגשתי

את הצורך לכתוב פוסט על משהו שאני מרגישה.

בזמן האחרון נורא התרחקתי מהשמפחה שלי, יותר חברים פחות משפחה.

וזה עצוב לי, יותר נכון היה עצוב לי.

היה ריב עם אמא ועכשיו הכול מעולה, היא רואה כמה היא הייתה חסרה לי בזמן הזה שהתרחקתי

מכולם, כי רציתי להראות טיפת עצמאות כנראה.

היה לי איזשהו משהו עם בן, וסיפרתי אותו לבת דודה שלי ראשונה במקום לאחותי, ולאחותי אני מספרת הכול ראשונה.

כשהייתי בכיתה ו' אני זוכרת שהחבר שלי ואני נפרדנו, והייתי כ"כ עצובה וישר ירדתי לחדר של אחותי

ודיברתי איתה על זה והיא עזרה לי כל-כך, שאחרי שעה של דיבורים הכול היה כבר מעולה.

לאחותי סיפרתי על המקרה עם הבן רק מלפני שבוע בערך, וראיתי שהיה לה טיפה עצוב שלא סיפרתי

לה על זה ראשונה,כי הייתה הראשונה שהייתי מספרת לה הכול כולל הכול במה שקשור אליי.

ועכשיו, אחרי שיחה בת 24 דק', שדיברתי איתה על הרבה דברים, ראיתי כמה זה היה חסר לי

וחסר לה שלא דיברתי איתה ככה כול כך הרבה זמן.

ואת אבא בקושי ראיתי החופש, כשהוא בא הבייתה הוא ישר היה צריך לרוץ לפגישה,

וראיתי לו בפנים שהוא רוצה להיות בבית אבל הוא חייב ללכת לפגישה.

אחרי כמעט חודש וחצי של פגישות קטנות ולא גדולות של שנינו, התיישבנו אני אבא ואמא על הספות

וראינו סרט, היום אבא אמר לי שהוא מאוד שמח לראות איתי את הסרט הזה ושהוא התגעגע אליי, ועניתי לו שמגאני מאוד

ראיתי שהייתי חסרה לאמא לאבא ולענבל, ראיתי שנעלמתי להם למרות שהייתי בבית איתם.

אחרי הרבה זמן אני מרגישה שחזרתי הבייתה,

אני ממליצה לכם לא להגיע למצב שאני הגעתי, מניסיון, זה לא כזה כיף