כְּבָר לֹא.

"תודה תודה תודה"

עמדתי בפתח הבית, מביטה באמא, מדברת בטלפון.

היא הפנתה את פניה אלי.

"אמא? אמא הכל בסדר??"

היא בכתה.

ניגשתי אליה וחיבקתי אותה.

היא הביטה בי, הרימה את ראשי וחייכה.

"היא פה."

יצאנו החוצה.

שתי ניידות משטה חנו מול שער הכניסה.

שלושה שוטרים נשענו על אחת הנידות, דיברו.

בנתיים נפתחה דלת הניידת השניה.

יצאו משם שני שוטרים.

הם התכופפו לפנים ועזרו לה לצאת.

הפנים שלה היו קרות וחסרות הבעה, העיינים שלה היו מושפלות מטה.

"נועה! נועה'לה שלי!!"

אמא רצה לעברה.

בחיי שזו פעם ראשונה שהיא רצה ככה!

היא חיבקה אותה, אבל נועה לא הגיבה.

היא הרשתה לעצמה להיות מחובקת, לקבל את החום הזה, אבל לא החזירה אותו.

עמדתי בצד והבטתי בהן, באמא ובנועה.

אחד השוטרים קרא לאמא.

..: "גב' אנגל.."

אמא: "קרה משהו?"

..: "תראי.. הבת שלך."

אמא: "לא הייתי מנחשת."

..: "אני לא חושב שזה הזמן להיות צינים."

אמא: "מה הבעיה? היא חזרה, לא? אז הכל בסדר!" היא חייכה חיוך מהסס.

..: "לא. לא הכל בסדר. גב' אנגל נועה נמצאת בהלם."

אמא: "סליחה?"

..: "הלם. טראומה. שוק."

אני חושבת שבאותו רגע מי שהיה בהלם/טראומה/שוק זאת אמא.

אמא: "מ..מה?"

..: "כן. טוב, לא ציפינו אחרת."

אמא: "אני לא מבינה."

..: "בד"כ זה ככה אצל ילדים.. זה עובר ויש לזה טיפול פשוט."

אמא: "בגלל זה היא כל כך..."

..: "כן."

-

You'll be in my heart.."

Yes, you'll be in my heart..

from this day on..

"..now anf forever

הטלפון של שיר חייג.

היא ראתה את המספר על הצג.

למרות שאת השם שלו בזכרון היא כבר מחקה ממזמן,

היא זכרה את המספר בעל פה.

שיר: "הלו..?"

..: "מאמי!"

שיר: "אני לא המאמי שלך כבר הרבה זמן."

..: "מה?"

שיר: "מה אתה רוצה?"

..: "לדבר איתך יפה שלי, זה לא ברור?"

שיר: "סליחה?! אתה לא חושב שאתה חוצפן?!"

..: "מה עשיתי מאמי?"

שיר: "דבר ראשון אל תקרא לי מאמי יותר בחיים שלך.

דבר שני, מה אתה מתקשר אלי בכלל?! מה אתה מדבר איתי?!

מי זוכר אותך בכלל?!"

..: "למה את תוקפת ככה ישר?"

שיר: "כי זה מגיע לך! מה אתה מתקשר אלי?! עבר פול זמן! אני לא רוצה לדבר איתך בכלל!"

..: "אבל שירו'צקה.."

שיר: "שירו'צקה מה?! הא?! אתה בגדת בי!"

דן: "טעיתי! אני אוהב רק אותך, תאמיני לי!"

שיר: "וואיי דןןן.. זה המשפט הכי מצוץ בארץ..."

דן: "מה אני מתחנן בפניך בכלל?!"

שיר: "כי אתה אבוד בלעדיי."

דן: "אם כבר ההפך."

שיר: איך אתה מעז עוד להגיד את זה בכלל?! בן זונה.."

דן: "יודעת מה?! חתיכת זונה קטנה.. את תראי מה זה לא להיות איתי..

זה או אני או אף אחד, מובן?! אני אמרר לך את החיים. שרמוטה אחת."

שיר ניתקה את השיחה.

היא התיישבה על המיטה.

'אני לא מאמינה אני לא מאמינה אני לא מאמינה' היא חשבה לעצמה.

'מה אני עושה עכשיו?!'

-

"קבעתי עם האושר...

והוא לא בא..

זה לא נורא.."

טלי הרימה את הפלאפון שלה מהרצפה.

כל החדר שלה נראה הפוך כל כך מבולגן.

"הלו?" היא מלמלה בעייפות.

שיר: "טלי! את בחיים??"

טלי: "מ..מה?"

שיר: "לא דיברתי איתך איזה מליון שנה!"

טלי: "שיר?"

שיר: "כן?"

טלי: "אני אוכל להתקשר אליך יותר מאוחר?"

שיר: "אה..ט..טוב... ביי.."

טלי ניתקה את השיחה.

*דפיקות בדלת*

טלי רצה אל עבר דלת הכניסה.

היא לבשה מכנסון קצרצר בצבע ורוד וטופ קולר שחור.

השיער שלה היה אסוף לקוקו גבוה, פרוע במקצת.

היא הציצה בעיינית ופתחה את הדלת.

"היי דן!" היא חייכה.