אור וצל

בהתחלה, לא היו לי מילים בכלל. רק חוויה מקוטעת מורכבת מהבלחות של התעוררות מבוהלת ביניהן נתקים. כאילו בכל פעם שלרגע התעוררתי, הייתי במקום אחר, ללא תחושת זמן או כל רצף שהוא. רק הרגשתי תחושות חזקות כמו אימה, בהלה ובושה. לא יכולתי להעביר למושגים את מה שקורה, לדברים לא הייתה משמעות במובן הבסיסי ביותר, מצב פרה ורבאלי. למעשה לא היה אני, אחר או כל דבר. רק תערובת של רגעים, תמונות ותחושות חזקות, לא נעימות.

אם בכל זאת אני מנסה לתת לזה מילים, אולי זה הדבר הכי דומה למה שחש אדם בהתקף פסיכוטי, או לחילופין בטריפ רע, אולי ככה מרגיש תינוק אחרי בימים הראשונים אחרי שהוא נולד. בין נתק אחד למשנהו חשתי בהלה והרגשתי לחלוטין לא מותאמת, לא במקום המתאים, לא בהתנהגות המתאימה.

באחד הרגעים הייתי ליד חבר של בן הזוג. הרגשתי כל כך מבוהלת שהייתי חייבת לנסות להירגע. שמתי על הגב של החבר את הראש, כנראה היה לי זיכרון עמום, מעין ידיעה עמומה, שחיבוק של הבן זוג היה יכול להרגיע (בתוך כל הטירוף הזה, מחשבה מוצקה ראשונה!), נעמדתי מאחוריו והשענתי עליו את הראש, מבולבלת, מהמהמת לעצמי כל מיני קולות. פוחדת שהוא ייבהל ממני.

אחר כך, כבר היו קצת מילים. לאט לדברים החל להיות מושג בסיסי ויכולתי לארגן קטעי מחשבות בתוך הכאוס, עדיין כמו הבזקי אור בתוך חשכה מוחלטת, ביניהם נשארתי נטועה במקומי.

פתאום חיכיתי בתור לשירותים, לעשות פיפי. עמדתי בחצר גדולה, ברגליים יחפות. מכל הצדדים היו דלתות סגורות, תפוס. בזמן שהמתנתי, כבר התחלתי להוריד את התחתונים, לרגע צצה הבנה שאי אפשר להסתובב ככה והתביישתי נורא. דלת אחת נפתחה ומחדר השירותים יצא מישהו, בחור צעיר. נכנסתי אחריו. אולי מלוכלך.

כשעשיתי פיפי, הוא היה אדום, עם דם. הסתכלתי ולא הבנתי מה אני רואה ואז פתאום הייתה לי מחשבה, זה אולי מחזור. פתאום הייתה למשהו משמעות, הסבר וזה היה טוב. הסתכלתי סביב והיה שם טיטול של תינוקת בורוד ושל תינוק בתכלת. לקחתי את הטיטול הורוד, התלבטתי לרגע אם לשים את שניהם. בסופו של דבר שמתי את הטיטול הורוד בתחתונים.

קרקוש המפתחות בדלת העיר אותי. בן הזוג בדיוק נכנס. הרמתי את הראש, כל הצד נתפס לי מתנוחת ההנקה. נרדמה לי היד והרגשתי מיובשת. הייתי חייבת פיפי. סיפרתי לו שחלמתי שהשתגעתי וזה היה מפחיד מאוד.

למי שמכיר אותי מלפני כן, זו אולי דרך מוזרה להזכיר שאני (לפתע פתאום) אמא. ככה על הדרך, בלי הקדמות, אבל בשבילי חלק מחוקי המקום זה שלא חייבים הסברים לאף אחד על שום דבר. זה אולי הרצון שלי להרגיש שגם כאן אין חשיבות לזמן ומרחב, לפחות עבורי. אחרת זה מסובך מדי.

אז זה היה הסבר ל-למה אין הסבר.