http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45992heCopyright 2026 מיצינקה. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45992http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45992&blogcode=11344913<div align="right" dir="rtl">הוא הפך כל אבן, חזר על עקבותיו מנסה לשחזר צעדים אחרונים, רודף צללי מחשבות, בדלי זיכרונות חמקמקים. הוא לא הבין איך אנשים לפעמים מוצאים את מותם סתם כך פתאום. הוא לא ניסה אפילו להיזכר מתי ראה אותו בפעם האחרונה. רק המחשבה על זה יכלה להאט את קצב החיפוש, להכניס סדקים קטנים לתוך מה שהיה כבר מהודק היטב בתוכו. כל כך מהודק למעשה, שהסדק הכי קטן היה יכול לפורר הכל לאבקה. לפיכך, הוא החליט להגביר את הקצב, הוא חיפש שיטת חיפוש מדוקדקת ומפורטת, הוא עבר בשיטתיות במעגלים הולכים ומתכנסים בחדר, הוא עבר מרצפת-מרצפת וכשנדמה היה לו שדילג, היה חוזר שלוש אחורה. עקצוצים קטנים המבשרים על היקוות פלגי זיעה במקומות שונים בגופו, סחפו את חוטי מחשבתו ופזרו אותם יותר ויותר, במורד גבו, על בטנו, על מצחו. קילוחים-קילוחים. אבל ככל שהקצב התגבר, ככל שכתמים התפשטו על חולצתו, תקפה את מוחו בהירות צלולה כזאת, שכינסה את החוטים כמו כבשים צייתניות, שהוא התחיל להרגיש מצד אחד תחושו</div>Sun, 25 Oct 2009 22:56:00 +0200mitzinka@gmail.com (מיצינקה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45992&blogcode=11344913http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=45992&blog=11344913http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45992&blogcode=9818203<div align="right" dir="rtl"> חמש בבוקר. סוף סוף הגעתי. דידיתי לאט לאט. הולכת בפישוק, הרגליים בקושי נסגרות, בקושי נושאות את הגוף העייף והחבול. אני מדממת בחוזקה. המבט מחפש. <SPAN lang=HE style="FONT-S</div>Wed, 27 Aug 2008 22:00:00 +0200mitzinka@gmail.com (מיצינקה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45992&blogcode=9818203http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=45992&blog=9818203http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45992&blogcode=9740548<div align="right" dir="rtl"> כבר שלושה ימים מטפטף לי האף ואני קווץ'. זה התחיל מהרגע שפתחתי את היומן וגיליתי שהיום יש לי פגישה, ב15.45.ורק אתמול בערב הבנתי כמה אני בלחץ ממנה. הבעיה היא שבכל פעם שאני עומדת לגדול, אני כל כך רוצה לברוח, להכחיש, להיעלם, להתגלגל לכדור קטן ולעשות קולות של שטיח. עם זה, אני מתמלאת בתערובת של חרדה קיומית עם התרגשות שיכולה להדליק אותי לחיים, לא חשוב מה.</div>Wed, 13 Aug 2008 12:24:00 +0200mitzinka@gmail.com (מיצינקה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45992&blogcode=9740548http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=45992&blog=9740548http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45992&blogcode=9705657<div align="right" dir="rtl"> הסתכלתי קצת אחורה, בבלוג וראיתי איזה אנשים מקסימים נהגו לבקר אותי די בקביעות. ובחיי שהתגעגעתי. למה אז התחלתי לכתוב? כי אמא חלתה, כי הייתי בדיכאון, זה בחיים. ובפנים? הכל התערער והיה פתוח ושביר ומפחיד. <SPAN lang=HE style="F</div>Wed, 06 Aug 2008 23:47:00 +0200mitzinka@gmail.com (מיצינקה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45992&blogcode=9705657http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=45992&blog=9705657http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45992&blogcode=9699799<div align="right" dir="rtl"> בהתחלה, לא היו לי מילים בכלל. רק חוויה מקוטעת מורכבת מהבלחות של התעוררות מבוהלת ביניהן נתקים. כאילו בכל פעם שלרגע התעוררתי, הייתי במקום אחר, ללא תחושת זמן או כל רצף שהוא. רק הרגשתי תחושות חזקות כמו אימה, בהלה ובושה. לא יכולתי להעביר למושגים את מה שקורה, לדברים לא הייתה משמעות במובן הבסיסי ביותר, מצב פרה ורבאלי. למעשה לא היה אני, אחר או כל דבר. רק תערובת של רגעים, תמונות ותחושות חזקות, לא נעימות. אם בכל זאת אני מנסה לתת לזה מילים, אולי זה הדבר הכי דומה למה שחש אדם בהתקף פסיכוטי, או לחילופין בטריפ רע, אולי ככה מרגיש תינוק אחרי בימים הראשונים אחרי שהוא נולד. בין נתק אחד למשנהו חשתי בהלה והרגשתי לחלוטין לא מותאמת, לא במקום המתאים, לא בהתנהגות המתאימה. באחד הרגעים הייתי ליד חבר של בן הזוג. הרגשתי כל כך מבוהלת שהייתי חייבת לנסות להירגע. שמתי על הגב של החבר את הראש, כנראה היה לי זיכרון עמום, מעין ידיעה עמומה, שחיבוק של הבן זוג היה יכול להרגיע (בתוך כל הטירוף הזה, מחשבה מוצקה ראשונה!), נעמדתי מאחוריו והשענתי עליו את הראש, מבולבלת, מהמהמת לעצמי כל מיני קולות. פוחדת שהוא ייבהל ממני. <SPAN</div>Tue, 05 Aug 2008 23:09:00 +0200mitzinka@gmail.com (מיצינקה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45992&blogcode=9699799http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=45992&blog=9699799http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45992&blogcode=9668272<div align="right" dir="rtl"> אולם ענק, צעדיי מהדהים על רצפת העץ ו הריק מהדהד אלי חזרה. בא לי סיגריה, בא לי כוס יין, בא לי להחזיק משהו ביד שלא יראו כמה אני ערומה. בא לי להתחבא <SPAN lang=HE style="FONT-SIZE: 10pt; LINE-HEIGHT: 150%; FONT-FAMILY: Ar</div>Thu, 31 Jul 2008 00:23:00 +0200mitzinka@gmail.com (מיצינקה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45992&blogcode=9668272http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=45992&blog=9668272http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45992&blogcode=4547925<div align="right" dir="rtl">הרגע הכי קשה בציור, הוא כשהדף לבן. כי אז כל מריחה נראית קריטית, והדף לא אומר כלום, הוא רק מהדהד את הכלום שלו, כלום שהוא הכל. ואני לא מצליחה להבין מילה ממה שהוא אומר, כי יוצא ממנו בליל כל כך עמוס, עד שהוא נשמע לאוזניי כמו דממה מוחלטת. אולי בגלל זה תמיד קשה לי עם החלטות, כי בהימנעות - האופציות האפשריות בתיאוריה מצטמצמות. לקח לי הרבה זמן להבין, שמוטב אופציה מצומצמת ביד מאינסוף על העץ.</div>Fri, 04 Aug 2006 01:36:00 +0200mitzinka@gmail.com (מיצינקה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45992&blogcode=4547925http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=45992&blog=4547925http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45992&blogcode=4540569<div align="right" dir="rtl"> שיחקתי איתו קצת, ליטופי משחק קשים-רכים על הראש, הוא נענה בהתלהבות. אחר כך קצת פער לוע ונשך קלות. ואז פתאום מישהו אמר – תיזהרי, הוא נושך! לקחתי צעד אחורה, מבוהלת. המשחק הפך מסוכן, מבלי שידעתי בכלל. אבל הוא כבר לא ויתר. את שארית הלילה ביליתי במנוסה מבוהלת, והוא לא הפסיק לרדוף. התעוררתי בתחושה שאני לא מספיק טובה. <P class=MsoNormal dir=</div>Thu, 03 Aug 2006 10:58:00 +0200mitzinka@gmail.com (מיצינקה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45992&blogcode=4540569http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=45992&blog=4540569http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45992&blogcode=4472409<div align="right" dir="rtl"> כמו הארנב מאליס בארץ הפלאות, השעון מתקתק, ואני רצה מפה לשם. אני מאחרת. מאחרת. לא מספיקה. באופן מפתיע, גם אין פתאום שום הגיון במה שקורה סביבי. פתאום מלחמה. פתאום כולם מתלהמים, פתאום שריר הלב הלאומי מתקשח, זה לא הזמן לספור את המתים, זאת מלחמה. אני לא מבינה גדולה בפוליטיקה, ופתאום יש לי תחושה שאני עוד פחות מבינה ממה שאפילו חשבת</div>Tue, 25 Jul 2006 11:46:00 +0200mitzinka@gmail.com (מיצינקה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45992&blogcode=4472409http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=45992&blog=4472409http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45992&blogcode=4372087<div align="right" dir="rtl"> בפעם הראשונה שראיתי את "The Wall", בערך בגיל 17, אני חושבת שהתחוללה בתוכי רעידת אדמה בדרגה די גבוהה בסולם ריכטר. עשיתי אז את צעדיי הראשונים בעולם הגדול, והתחלתי להעיז לשלוח אצבעות זהירות וחששניות אל עבר העולם החילוני, החיצוני. למרות היותי מתבגרת די מבוגרת כבר, (ואירוני אולי, בהתחשב בעובדה שנחשבתי כבשה שחורה וסוררת בכל אשר הלכתי), אבל במבט לאחור אני זוכרת תמימות בעיקר. באותו יום קטפתי דובדבנים במטע, עם החבר הראשון שלי, הסתובבנו בין העצים עם מין שק תלוי על הגוף, אותו מילאנו ומיד העברנו לאריזות פלסטיק. זה היה בוקר מוקדם והייתי במחזור. סבלתי אז מכאבי מחזור בלתי נסבלים ובשלב מסוים חיוורון התפשט על פניי, וצנחתי מעולפת אל אמא אדמה, בינות לדובדבנים, אהובי דאז, מיד התעשת ולקח אותי באבירות על זרועותיו השריריות אל המרפאה בקיבוץ הקרוב. <P class=MsoNormal dir=rtl style="MARGIN: 0cm 0cm 0pt; DIRECTI</div>Tue, 11 Jul 2006 20:39:00 +0200mitzinka@gmail.com (מיצינקה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45992&blogcode=4372087http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=45992&blog=4372087