אור וצל

אולם ענק,

צעדיי מהדהים על רצפת העץ ו

הריק מהדהד אלי חזרה.

בא לי סיגריה, בא לי כוס יין,

בא לי להחזיק משהו ביד שלא יראו כמה אני ערומה.

בא לי להתחבא

בא לי שיראו לי את ה-כ-ל

ולא בשביל זה באים לכאן? תיכף אני אתחיל בריקוד, עדיין קצת חלודה, אבל תיכף ממש בקרוב,

רגל אחת תעטוף את העמוד והגוף יתחיל להתפתל ולזהור.

אני כאן... הלו? מישהו בבית? עוד יש איזה אהוב שהזדקן לו כאן בין הקירות? איזו אהובה?

ואולי אם אמלא את האוויר בצלילים, כבר יבוא מישהו. זה חשוב? חשוב, חשוב.

ומה פתאום הזרקור הזה מסמא את העיניים, איך אפשר להגיד ככה משהו, ומה כבר יש לומר?

לספר מה השתנה? הכל השתנה.

והמילים מתאספות ובאות אל פתח הפה ונתקעות זו בזו בחלל הגרון. נופלות על הגב ועושות ערימה, מטפסות זו על זו, אבל לא ממש יכולות לזוז.

שלום, אני כאן, זאת אני מיצינקה, קצת אני והרבה כבר לא, אבל עובדה שבאתי.

אולי ההד יהדהד חזרה, אולי מישהו יגיד לי שלום?