כן, אני אוהבת אותו.
והפעם אני מרגישה שזה כלכך אמיתי, שזה כלכך נכון.
הוא שם בשבילי, והוא אוהב אותי, וכשאני איתו פשוט לא אכפת לי משום דבר אחר.
ולא אכפת לי שכולם נגדנו, כי למרות הכל, זה הוא החבר שלי ולא הם.
אבל למרות זאת, בשלב מסויים זה כבר ממש מרגיז.
זתומרת, אני יודעת שהם עושים את זה בצחוק, אבל זה כבר הגיע לשלב שלא משנה מה נעשה,
ואיפה נעשה את זה, זה יעצבן אותם. שיתבגרו כבר.
אני אוהבת אותו כלכך... ולא מסוגלת לחשוב לרגע מה הייתי עושה בלעדיו.
הוא פשוט תמיד שם בשבילי, ותמיד מקשיב לי, ותומך כשצריך..
ואני דואגת כל הזמן להזכיר לו את זה, שלא ישכח, שגם אני אוהבת אותו, וגם אני תמיד שם בשבילו.
אנחנו בייחד כבר חודשיים וחצי, וזה נראה כמו נצח.
חודשיים וחצי עם הבנאדם הכי מדהים בעולם, ונגד כל הסיכויים, הוא שלי.
אני רק נזכרת ברגע שהתאהבתי בו, אהבה ממבט ראשון, למרות שאף פעם לא האמנתי בזה.
ראיתי אותו וכלכך רציתי אותו, וזה היה בלתי אפשרי פשוט.
והנה, למרות הכל, אנחנו בייחד. וזה כי לא ויתרתי לו, והראיתי לו שאני אוהבת אותו.
חודשיים וחצי, הייתי מאמינים?
הדבר שממש שימח אותי זה שדיברתי עם ידיד שלי, שדיבר איתו.
הוא אמר לידיד שלי שהוא כלכך רוצה שנהיה בייחד לתמיד, וכמה שהוא אוהב אותי,
וזה פשוט עשה לי את היום... כי נכון שהוא תמיד אומר לי שהוא אוהב אותי,
אבל כשהוא אומר את זה גם כשאני לא ליידו זה משהו אחר.
באותו רגע חשבתי לעצמי "גם אני".
אני רק מקווה שלא תתפוצץ לי הבועה הזאת פתאום, ושזה לא ייגמר בינינו בגלל שטויות.
כי יש לי הרגשה שאני יודעת בגלל מה זה ייגמר, ודווקא מזה אני כלכך מפחדת..
כי אני אוהבת אותו המון. המון. ואני מפחדת לאבד אותו בגלל זה.
אממ אז זהו, כאן אני אסיים לבנתיים...
עד לפעם הבאה, דנה בננה.
פוסט אופטימי, הייתם מאמינים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
*דנה בננה*