חסמתי את התגובות בפוסט הדמויות, אין לי מושג למה.

אבל אני אשמח אם תחזרו לפוסט הקודם ותגיבו פה על התמונות, התיאורים, וכו'...

בינתיים, תיהנו מהפרק (: 

•••

פרק שלישי: היום הראשון

"אז מה דעתך על ארוחת בוקר?" שאלה קייסי ושילבה את ידיה.

יצאנו מהחדר לפני אוליב, שהפגינה יחס קר במיוחד. בדרך אל הקפיטריה קראתי את תקנון בית הספר, שדאגתי לקחת איתי, עברתי על החוקים במהירות וקיוויתי שלא אשכח אף אחד מהם ואפשל בהמשך היום. כשנכנסתי אל חדר האוכל יחד עם קייסי ראיתי את לוקאס, וויל ומייקל יושבים באחד מהשולחנות, הצטרפנו אליהם לאחר שקייסי לקחה את ארוחת הבוקר שלה, "את בטוחה שאת לא רוצה לאכול משהו?" שאלה קייסי, הנדתי בראשי לשלילה.

"בוקר טוב." חייכו אליי וויל ומייקל, חייכתי אליהם בחזרה.

"איך עבר עלייך הלילה הראשון בלורנס?" שאל לוקאס.

"מעולה." חייכתי והשענתי את מרפקיי על השולחן.

"מארי, נהוג לאכול בחדר האוכל." אמר מייקל.

"אני לא רעבה..." אמרתי.

"מה זאת אומרת לא רעבה? את חייבת לפחות לשתות משהו." התעקש מייקל ולקח את כוס השתייה של וויל, "הנה, שוקו חם, במיוחד בשבילך." אמר מייקל בחיוך לאחר שהציץ אל כוס השתייה.

"היי!" רטן וויל.

"אני בסדר, מייקל, אבל תודה בכל זאת." אמרתי וחייכתי אליו חיוך עייף.

"את יכולה לשתות מזה, באמת, לא אכפת לי." אמר וויל, שכנראה קיבל את הרושם שאני לא שותה את השוקו בגללו.

"אם אני ארצה לשתות, אני אקח לי משהו." אמרתי והחזרתי לו את כוס השתייה, "תודה לשניכם." חייכתי אליהם, "כדאי שאלך למזכירות, לא קיבלתי את ספרי הלימוד שלי והשעה הראשונה תתחיל בעוד עשרים דקות." אמרתי לאחר שהצצתי בשעון הקיר שנתלה בחדר האוכל.

"תסתדרי לבד?" שאל לוקאס והרים את מבטו אליי, לאחר שקמתי ממקומי.

"בטח." חייכתי אליו, "ביי." אמרתי לכולם ויצאתי מחדר האוכל.

כשנכנסתי אל המזכירות, הראשונה שראיתי הייתה המזכירה מאתמול, זו שלא התייחסה אליי כלל, הפעם היא הייתה עסוקה בלעיסת מסטיק. החלטתי לפנות לאחת מהשתיים הנותרות, והלכתי אל עבר שולחנה של האישה שנראתה לי כנחמדה למדי.

"בוקר טוב." חייכתי אליה ונעמדתי מול שולחנה.

"בוקר טוב גם לך, איך אני יכולה לעזור?" היא שאלה וחייכה אליי חזרה.

"אני תלמידה חדשה בבית הספר, ועדיין לא קיבלתי את ספרי הלימוד שלי." אמרתי.

"אוקיי, כל שעלייך לעשות הוא לפנות אל חדר מספר 302, אמרי לאחראי את שמך ואת הכיתה בה את לומדת והוא ייתן לך את חבילת הספרים המתאימה." אמרה המזכירה.

"תודה, יום טוב." אמרתי, ושיננתי במוחי את מספר החדר בזמן שיצאתי מהמזכירות.

נכנסתי עם חבילת הספרים אל החדר הריק, השעה הייתה עשר דקות לפני שמונה ובשעה שמונה בדיוק הייתי צריכה להתייצב בכיתת האם שלי, הוצאתי מהשקית את ספר היסטוריה ולקחתי מחברת חדשה מאחת משלושת המגירות שלי. הכנסתי אותם אל תיק הגב שלי וכבר הייתי מוכנה לרוץ אל מחוץ לחדר, בתקווה שאני אספיק למצוא את הכיתה שלי בשמונה דקות.

צלצול הסלולארי קטע את פתיחת הדלת וגרם לי לחזור אחורה, אל שולחן הכתיבה שלי. 'אמא', הראה לי הצג ותהיתי במשך שניות ארוכות האם לענות, או לצאת מהחדר ולהתעלם מהשיחה. החלטתי לענות.

"מאריבל?" שמעתי את קולה הלחוץ של אמי, "למה לא התקשרת כשהגעת לבית הספר? ביקשתי ממך להתקשר, לא כן?" היא המשיכה ואני נאנחתי בצדה השני של השיחה.

"מצטערת מאמא, הייתי קצת לחוצה בגלל היום הראשון ולא היה לי זמן להתקשר אלייך." עניתי.

"לא היה לך זמן לאמא שלך? הרי ביקשתי ממך לא לשכוח להתקשר אליי, לא משנה מה יקרה, נכון?" היא לא ויתרה.

"יש לי שיעור בעוד חמש דקות, אני חייבת ללכת." אמרתי במהירות וניתקתי את השיחה. יצאתי מהחדר בריצה אל עבר בניין בית הספר, ידעתי שאל הכיתה אני כבר לא אגיע בזמן.

דפקתי על דלת כיתת האם שלי, מפריעה לשיעור היסטוריה שכבר הגיע לשיאו.

"את התלמידה החדשה?" שאלה המורה והביטה בי במבט לחוץ, כשהסתכלתי עליה הייתי בטוחה שהיא לא המורה להיסטוריה, אלא ההיסטוריה בכבודה ובעצמה.

"כן, אני מארי, מצטערת על האיחור, לא מצאתי את הכיתה." מיהרתי לתרץ.

"מה שחשוב הוא שזו הפעם האחרונה שאת מגיעה לשיעור אחריי." אמרה המורה להיסטוריה, "שבי במקומך, מהר, כבר בזבזתי שתי דקות מהשיעור בגללך." הוסיפה. הרגשתי כמו דוור שבורח בבהלה מכלב השמירה בחצר הבית. בזריזות עברתי אל השורה האחרונה בכיתה והתיישבתי בשולחן הריק שבפינה. בהמשך השיעור, כשהעברתי את מבטי בין כל תלמידי הכיתה, נתקלתי במבטו של וויל, שחייך אליי חיוך נעים ולאחר מכן, הסתובב חזרה אל המורה, לידו ישב מייקל, שישן כתינוק.

כשיצאתי מהכיתה, לאחר ארבע שעות של לימודים הרגשתי הקלה מסוימת. חצי מהיום הראשון בלורנס כבר עבר, והוא היה הרבה יותר פשוט משחשבתי שיהיה, 'הצלחתי לעקוב אחרי כל המורות וכל שנותר לי לעשות הוא להשלים מספר שיעורים' חשבתי לעצמי.

"נראה כאילו הצלחת להסתגל לכיתה החדשה." אמר מייקל, לאחר שפגש אותי במסדרון, יחד עם וויל, קייסי, לוקאס,  ונערה נוספת שאחזה בידו.

"כן..." מלמלתי בחיוך.

"מה את לומדת בשעה הבאה?" שאלה קייסי.

"צילום." עניתי בקצרה, לאחר שהצצתי במערכת השעות החדשה שלי.

"אז וויל יוכל ללוות אותך לכיתה." התערב לוקאס, "לא אכפת לך, נכון?" שאל לוקאס את וויל, שלא הוציא מילה מפיו.

"אה, מה? לא, לא אכפת לי." מלמל וויל לאחר שתיקה ממושכת, "אתה יכול לסמוך עליי..." הוסיף.

"מצוין." חייך לוקאס, "אז נתראה בארוחת הצהריים." אמר ועזב אותנו, יחד עם הנערה שעוד אחזה בידו.

"מארי, אני משאירה אותך בידיו של וויל, בהצלחה בשיעור צילום." אמרה קייסי, "ביי." זרקה ובמהירות הלכה אל השיעור הבא שלה.

"אני אלך איתה." אמר מייקל ומיהר להגיע אל קייסי שכבר כמעט ונעלמה במסדרון הארוך, חייכתי לעצמי.

"למה אדם התכוון כשאמר 'נתראה בארוחת הצהריים'?" שאלתי.

אנחנו לומדים ארבע שעות במגמה האומנותית וכשמסיימים, בשלוש, מגיעה שעת ארוחת הצהריים." ענה וויל, "אבל אל תדאגי, יש הפסקה ארוכה בין לבין." הוסיף וויל.

נאנחתי, הזדקפתי והבטתי בו, "ומזל שכך." חייכתי.

"שנלך?" הציע וויל, הנהנתי ועקבתי אחריו, עד לסטודיו לצילום.

מעולם לא נהניתי כל-כך בשיעור כלשהו, אפילו לא במתמטיקה כשהצלחתי סוף-סוף להבין את כל התרגילים ולפתור אותם במהירות. במשך שעה למדנו על צללים וכיצד ליצר אותם בצילומים ולאחר מכן הכנו את הסטודיו, התחלקנו לקבוצות והתחלנו לצלם, כל קבוצה את הנושא שבחרה. הייתה אפשרות להביא היגוד, איפור, תפאורה, אם הייתי מגיעה קודם לכן יכולתי לצלם כמו השאר, לטפל בתאורה ואפילו להכין תפאורה מתאימה. 'כנראה שזה השיעור שבו אתקשה להשלים את החומר...' חשבתי לעצמי.

"הכול בסדר?" שאל וויל, הסטודיו חולק לשלושה חלקים, ובכל אחד מהם השתמשה קבוצה אחרת, עמדתי והבטתי בקבוצה של בנות שהחליטו להשתמש במידע שקיבלו בשיעור ולייצר צילומים שיתמקדו בצללים שונים של דמויות או חפצים שונים.

"הכול מצוין." חייכתי אליו, "חוץ מהעובדה שאני צריכה להשלים את החומר של הסמסטר הראשון בדחיפות כי אני לא מבינה שום דבר ממה שקורה פה." הוספתי במהירות.

"אין לך ממה לדאוג, אני אעזור לך להשלים את החומר אם תרצי." אמר וויל.

"באמת?" התפלאתי, וויל היה זה שעשה עליי רושם של אדם מרוחק, סגור, לא חשבתי שהוא ימהר לנדב את עצמו, בייחוד לא למשימה קשה כל-כך.

"כן, אני יכול לעזור לך גם בשאר המקצועות אם אין לך בעיה עם זה, אנחנו לומדים באותה הכיתה ומהסיכומים של מייקל לא יהיה פשוט ללמוד." צחק וויל.

"תודה, באמת." הודיתי לו וחזרתי להביט בבנות.

כשיצאתי מהסטודיו, לאחר ארבע שעות בסטודיו לצילום, הוצאתי את מערכת השעות שלי מתיק הגב ולאחר הצצה קצרה גיליתי שברגע בו אסיים את ארוחת הצהריים מחכות לי שעתיים נוספות בסטודיו לריקוד. נאנחתי בעייפות והחזרתי את הדף אל התיק.

"רעבה?" שאל וויל כשהופיע לידי בפתאומיות.

"מאוד." עניתי בקצרה.

הגענו אל חדר האוכל, שכבר התמלא בתלמידים רעבים, התור היה ארוך והשולחנות עמוסים, רק אחרי עשרים דקות בהן עמדנו וחיכינו לאחראית הקפיטריה, שתמלא את המגשים הריקים שבידינו, רק אז, הצלחנו לחמוק מהתור העמוס בתלמידים לחוצים וסרקנו במבטינו את חדר האוכל בחיפוש אחר שולחן בו אפשר לשבת.

"אין פה שולחנות פנויים." אמר וויל, "בואי." הוא הוסיף ואחז בידי, מושך אותי אחריו.

"לאן?" שאלתי כשעברנו בין השולחנות המלאים. לפתע מצאתי את עצמי בחצר נוספת שהתמלאה בשולחנות מאבן. "יש בבית הספר הזה עוד חצר?" שאלתי בפליאה. וויל הנהן בחיוך. ראינו את לוקאס, מייקל וקייסי באחד מהשולחנות והתיישבנו לידם. אף אחד מהם לא נראה מרוצה במיוחד.

"מה יש לכם?" שאל וויל והתיישב מצידו האחד של לוקאס, אני התיישבתי בצידו השני. שלושתם שתקו. "איך שאתם רוצים..." מלמל וויל ותקע את מזלגו בצלחת הספגטי.

"בתיאבון." אמרתי והעברתי את מבטי בין הארבעה.

"תודה." ענה וויל וחייך אליי, בעוד שהשאר המשיכו לשתוק ולבהות אחד בשני.

"מוכנה לשיעור הראשון של בסטודיו, מארי?" שאלה אותי קייסי לאחר עשר דקות ארוכות של שתיקה מצידו של כל אחד מהיושבים בשולחן.

"כן." הרמתי את ראשי אליה, "אוי לא, שכחתי להחליף בגדים." נזכרתי.

"אז קדימה, יש לנו בדיוק רבע שעה לפני שיתחיל השיעור." אמרה קייסי וקמה מהשולחן, בעודה מרימה את מגש האוכל שלה, "בואי." הוסיפה קייסי והביטה בי.

"ביי." זרקתי במהירות אל עבר הבנים והלכתי אחריי קייסי. פינינו את מגשי האוכל שלנו והלכנו במהירות אל החדר.

"תני לי חמש דקות ואני מוכנה." מלמלתי ונכנסתי אל השירותים, אחרי שהוצאתי את בגדי הריקוד שלי מהארון.

"היי, יש לך עשר שיחות שלא נענו." הודיעה לי קייסי, מצדה השני של דלת השירותים.

"אני בטוחה שזה לא משהו דחוף." עניתי בעודי מורידה את חולצת בית הספר ומחליפה אותה בגופייה צמודה. אספתי את שיערי ונעלתי את נעליי האולסטאר שלי כשסיימתי להילחם עם הטייץ השחור והקטן. "אני מוכנה." יצאתי מהשירותים.

"יופי, בואי, שלא נאחר, קלוד ממש שונא כשמאחרים לשיעורים שלו." אמרה קייסי ומשכה את ידי.

"קלוד?" שאלתי ועיקמתי את שפתיי.

"כן, המורה שלנו לריקוד." היא סובבה את ראשה וחייכה אליי.