השיער נראה בסדר, השמלה עמדה טוב על הגוף, והנעליים שהוסיפו לכל המראה את המגע האישי שלי כבר הכילו את רגליי.

הייתי מוכנה לנשף בית הספר.

"נו, קדימה, שלא נאחר..." דפקה קייסי על דלת השירותים.

"אני מוכנה." הצהרתי בפניה כשפתחתי את הדלת.

"הוא בא לכאן?" היא שאלה.

"מי?" החזרתי בשאלה.

"אדי, בן הזוג שלך לנשף..." היא ענתה בחיוך.

"אה, לא יודעת, לא דיברתי איתו." אמרתי.

דפיקה בדלת.

"אולי זה הוא." היא אמרה וניגשה לפתוח את הדלת.

"היי קייס." אמר מייקל, הוא עמד בכניסה לחדר וחייך חיוך לחוץ.

"היי מייקל..." קראתי לעברו.

"אה, כן, היי מארי." הוא חייך לעברי, "את באה?" שאל את קייסי.

"מארי? את באה איתנו?" שאלה אותי קייסי.

"אני אבוא אחר-כך, אתם יכולים ללכת." אמרתי.

"אוקיי." אמרה קייסי.

נזכרתי שלא דיברתי עם אמא כבר כמה ימים, ידעתי שאני צריכה לדבר איתה אבל ככל שעברו הימים המשכתי לדחות את השיחה הזאת...

יצאתי מהחדר והלכתי אל אולם הנשפים של בית הספר, כל תלמידי התיכון מילאו אותו, האורות הצבעוניים שהאירו את האולם החשוך, המוזיקה הרועשת והתלמידים שרקדו בצפיפות- כולם הפכו את האולם למועדון במרכז העיר, כאילו הוא אינו נמצא בפנימייה מכובדת ויוקרתית לאומנויות.

"היי, איפה היית?" אחז אדי בידי, בזמן שהבטתי לכל עבר, מחפשת את השאר.

"סתם, בחדר..." חייכתי אליו.

"את בסדר?" שאל אדי, כשראה שאני לא ממש מרוכזת בו ובשיחה המרתקת בינינו.

"כן, כן." עניתי, ממשיכה לחפש פרצופים מוכרים בין כל התלמידים שרקדו באולם.

"אז למה שלא נלך לרקוד עם כולם? במקום לעמוד פה?" הוא אמר.

"מה?" הסתובבתי אליו.

"אמרתי שאולי נלך לרקוד במקום לעמוד פה ולדבר." אמר אדי.

"אה, אוקיי, בסדר." מלמלתי.

הוא משך אותי אחריו אל מרכז הרחבה, רקדנו במשך כמה דקות  והשיר התחלף לבלדה שקטה.

הוא התקרב אליי קצת, ועוד קצת. סנטימטר אחד הפריד בין פנינו.

"אוץ'!" הוא קפץ לפתע.

"מצטערת..." מלמלתי ונשכתי את השפה. דרכתי עליו.

"אם את לא רוצה את זה את יכולה פשוט להגיד, או להתרחק, את לא חייבת להוציא לי את כף הרגל מהמקום." התעצבן אדי.

"אוקיי, אמרתי שאני מצטערת, לא דרכתי עלייך בכוונה." התעצבנתי גם אני.

"כשהסכמת באמת חשבתי שאת רוצה לבוא איתי, אם רצית ללכת עם מישהו אחר והוא לא היה פנוי היית צריכה לבוא לבד." אמר אדי, "לא היית צריכה להרוס לי את הלילה." הוא היה רציני, אף פעם לא ראיתי אותו כל-כך רציני, הוא תמיד כל-כך... לא.

"טוב, סליחה." מלמלתי בעצבנות.

"הסליחה שלך לא תעזור עכשיו, נכון?" אדי ספק שאל-ספק אמר.

"היא ביקשה סליחה, לא?" התערב וויל, שהופיע לפתע עם המצלמה שלו, "עזוב אותה כבר בשקט." הוא אמר.

"אה, הבנתי." מלמל אדי, "יודעת מה? תיהנו, שיהיה לכם ערב נפלא." אמר אדי ונדחף בין עשרות התלמידים שרקדו על הרחבה, הוא נצמד למישהי מהשכבה שלנו ועבר לרקוד איתו.

"את בסדר?" שאל וויל.

"הייתי יכולה להסתדר לבד..." אמרתי.

"אני יודע." הוא חייך, "אבל לא אהבתי את הצורה שבה הוא דיבר אלייך, אז דחפתי את האף שלי." הוסיף וויל. חייכתי גם אני ובהיתי ברצפה למשך כמה שניות. כשהרמתי את ראשי וויל היה עסוק בסידור המצלמה שלו.

"טוב, אני אלך..." מלמלתי.

"מה? כבר? אבל המסיבה עוד לא התחילה." אמר וויל.

"אומר זה שרק מצלם כל הערב במקום לרקוד וליהנות עם חברים שלו." גיחכתי, "תירגע, אני בסך-הכול הולכת לשבת." הוספתי.   

עזבתי את וויל במרכז האולם והלכתי להתיישב בספות שהציבו בפינות האולם.

עדיין לא הצלחתי למצוא את קייסי ומייקל, או לפחות את לוקאס, אותו לא ראיתי בכלל במשך השעות האחרונות.

ישבתי שם במשך עשרים דקות לפחות, ברגע מסוים כבר חשבתי לעזוב וללכת לחדר שלי, אבל וויתרתי והחלטתי להישאר באולם, ושוב החליט האחראי על המוסיקה, מי שהוא לא היה, שמתחשק לו לראות את כל זוגות האוהבים מתאחדים תחת גג האולם. אז הוא השמיע שיר נוסף שהיה איטי אך שמח, למרבה הפלא...

"היי." הוא התיישב לידי. חייכתי אליו וחזרתי להביט על הזוגות שהחלו להתאסף ברחבת הריקודים. "את נראית ממש טוב היום." אמר וויל, "לא שאת לא נראית טוב בדרך-כלל, כי את כן. את פשוט נראית שונה, אבל זה שינוי טוב, כן? שלא תביני אותי לא נכון." הוא מלמל.

"תודה." צחקתי והבטתי בו, הוא הסמיק כמו ילד קטן שהובך לפני כל הכיתה.

"את רוצה... לרקוד, אולי?" שאל וויל, היססתי לכמה שניות, "את לא חייבת אם את לא רוצה." הוא הוסיף.

"אני אשמח." חייכתי והושטתי לו את ידי, הוא אחז בה ותחושה מוזרה התפשטה בכל גופי, תחושה זרה, אך נעימה. לא, זו לא תחושת חמימות שאופפת כל נערה שיוצרת קשר כלשהו עם מישהו שמוצא-חן בעיניה. לא שוויל מוצא-חן בעיניי, כן? כי הוא ממש לא. זה היה משהו מעבר לזה, הרבה מעבר לזה.

"את בסדר?" שאל וויל, כשכבר עמדנו במרכז הרחבה והיינו צמודים אחד לשנייה, מאוד צמודים. "את רועדת." הוא אמר וחייך אליי.

"מה? אני לא רועדת." ניסיתי להכחיש.

"אוקי, מה שתגידי." אמר וויל. לפתע איבדתי כל תחושה ברגליים, או לפחות את תחושת המגע של כפות הרגליים שלי ברצפת האולם. הבטתי למטה, מגלה שבין סוליות הנעליים שלי לרצפת האולם מפריד ס"מ אחד. פשוט עמדתי באוויר. כשידיי כרוכות סביב צווארו של וויל. כיווצתי את גבותיי והבטתי הצידה כשבזווית הראייה שלי ראיתי את מייקל נועץ בי את אותו המבט המבוהל שוודאי התפרש על פניי.

"היי, בא לכם לשתות משהו?" שאל מייקל, שתוך מספר שניות הספיק לעמוד לידנו ולהפריד ביני לבין וויל.

"כן, בטח." חייכתי חיוך לחוץ. ברגע שמייקל הגיע הרגשתי את כפות רגליי מתנגשות בעדינות ברצפת האולם.

"מה זה היה?" שאל מייקל, עמדנו ליד השולחן עליו הוצבו בקבוקי השתייה.

"אין לי מושג, ולמקרה ששכחת, אני החדשה בכל העסק הזה ואני די בטוחה שאתה יודע קצת יותר ממני." אמרתי.

"לי אין הסבר למה שקרה כאן הרגע." הוא אמר.

"חייכו..." שמענו את וויל וברגע שהרמנו את ראשינו אליו פלאש המצלמה תקף אותנו, הוא צחק, משועשע מהפרצופים מוכי ההלם שלנו, "כמה זמן אתם צריכים בשביל להביא כמה כוסות שתייה?" הוסיף וויל.

"לאן נעלמת?" שאלה קייסי, שגם כן נזכרה להופיע לפתע, את מייקל.

"לכאן." הוא ענה לה בחיוך.

"איפה לוקאס?" שאלתי.

"הוא פה איפשהו, עם הדייט שלו להערב." אמרה וויל.

"כן, איזו מישהי מהשכבה, שלפיו היא היחידה שלא הראתה סוג של חולשה כלפיו." אמר מייקל, "אז הוא היה חייב להשיג אותה, ורק אלוהים יודע איך הוא הצליח..." המשיך.

"מה זאת אומרת?" שאלתי.

"הבחורה צינית ואדישה אליו ברמות שבהן הוא לא נתקל בעבר." צחק מייקל.

"ועדיין, היא הסכימה לבוא איתו לנשף." אמרה קייסי.

"לכי תדעי מה הוא הבטיח לה בתמורה." אמר וויל.

"אל תהיו כאלה רעים, אני בטוחה שהוא לא היה צריך לתת לה שוחד כדי לגרום לה לבוא איתו לנשף." אמרתי.

"ואת צודקת..." אמר לוקאס שהופיע לידנו לפתע, 'מה קורה עם אנשים היום?!' שאלתי את עצמי, "בערך." הוא הוסיף.

"בערך?" הבטתי בו בבלבול.

"כן, היא הסכימה לבוא איתי רק כדי לעצבן איזו חברה שבגדה בו או משהו." אמר לוקאס.

"ואיך זה קשור אליך?" שאלה קייסי.

"חברה שלה דלוקה עליי." ענה לוקאס וחייך בשחצנות.

"אז אתה הולך להציג אותה בפנינו?" שאלה קייסי.

"זו קים, היא לומדת איתך ריקוד." אמר מייקל.

"אחי, מה אתה קופץ?" אמר לוקאס.

"אה, זה היה סוד?" הקניט אותו מייקל.

"לוק, אתה מסריח מאלכוהול..." אמר וויל, "מתי הספקת לשתות?" הוא שאל.

"מה זה משנה..." מלמל לוקאס, "את!" צעק לוקאס והביט בי, "היית צריכה להיות אתה, אנחנו ציפינו לעוד מישהו, בחורה היא לא משהו שאנחנו צריכים איתנו!" הוא אמר.

"מה? על מה אתה מדבר?" שאלה קייסי.

"אוקיי, לוקאס, כדאי שתפסיק עם ההערות השוביניסטיות ותחזור לחדר שלך." התערב וויל.

"לא, לא, לא, לא, לא, לא." מלמל לוקאס, "לך אין בעיה עם זה, הוא אמר לך שהרביעי הוא החצי השני שלך, כמו אצלי ואצל מייקל, אז לך אין בעיה עם זה שהחצי השני שלך הוא בחורה, אני בטוח שאתה מאושר עד הגג בגלל זה." אמר לוקאס, "אבל לא! פשוט לא!" הוא הרים את קולו.

וויל ומייקל השתיקו אותו אחרי זה ולקחו אותו בכוח אל חדרו, בעודם מחליפים מבטים בלי הפסקה, הייתי בטוחה שהם משוחחים בצורה טלפתית כלשהי. בשלב הזה אני מוכנה להאמין לכל דבר.

לא הפסקתי לחשוב על דבריו של לוקאס, למה הוא התכוון?

ידעתי שכשהוא אמר שאני החצי השני של וויל הוא דיבר על הקשר בינינו, הקשר שעליו דיבר וויל בצהריים. אבל למה כ"כ מפריע לו שאני בחורה?

"מה זה היה?" שאלה אותי קייסי.

"אין לי מושג..." מלמלתי, והטבתי בשלושה שיצאו מהאולם.

לא סגורה על הפרק, אהבתי חלקים ממנו, לא את כולו.

נראה לי שזה שונה גם מהפרק שלו אתם ציפיתם, תגידו לי אם אני טועה...

מה שכן, הייתה תפנית מפתיעה בסוף, בזה אני בטוחה.

שבוע טוב 3>