\
האם יש דבר מפחיד יותר מלראות את סבא שלך בתוך כד?
בראשי עלתה סיטואציה בה אני משפשפת את הכד וממנו יוצא ג'יני בדמותו של סבי, ונותן לי שלוש משאלות. אבל דמיוני הפרוע הוא לא המציאות.
המכתב הגיע, ללא ספק, הוא שכב בתוך קופסת הקרטן, נשען על הכד העתיק.
קרעתי את המעטפה והבטתי בשני הדפים הלבנים, שמולאו באותיות קטנות ומחוברות, יש לציין שלאחר שנות ניסיון רבות, לסבי נוצר כתב מחובר ובלתי ניתן לקריאה. אך ידעתי שאסתדר.
'למאריבל, נכדתי היקרה...' התחלתי לקרוא, "הנכדה היחידה." מלמלתי וחיוך עלה על שפתיי.
'במשך שעות ישבתי וחשבתי מה עליי לכתוב לך במכתב זה, כל שאני יודע הוא שתקבלי אותו כשאמות, וזה הכול. ייתכן שאמות בעוד עשרים שנה ואילו יכול אני למות כבר מחרתיים, אך בכל זאת, אני יודע שלא נותר לי זמן רב להתהלך בין החיים ולכן, החלטתי לספר לך על עצמך, על מאריבל האמיתית. אינני יודע אם כשאמות כבר תדעי, או שעדיין תתהלכי ברחובות העיר, ללא כל ידיעה לגבי יכולותייך.
לפני שאתחיל, והרי דרכנו עוד ארוכה, עליי לציין שאימך, סבך ודורותינו הקודמים, חוו בדיוק את אותה החוויה שאת תעברי בהמשך, ייתכן והדור שלך יהיה בר המזל שיקבל את הדבר שלו ציפינו אנחנו, במשך כל שנות חיינו. את, יקירתי, נולדת כנצר למשפחה ייחודית בעלת כוחות שאינם עולים על דעתם של אנשי המציאות, כוחות שאין ביכולותיהם של שאר בני-האדם להבין.
דייוויס, וויליאמס, טיילור וסוארס, אלו הן ארבעת המשפחות אשר זכו בכוחות אלו. סוארס, כפי שאת יודעת, הוא שם משפחתה של אמך מתקופת הילדות שלה, התווכחתי רבות עמה על שם המשפחה שיירשם בתעודת הזהות שלך, אני מקווה שכעת, כשאת כבר נערה בוגרת ואולי אף אישה, תדעי לעשות את ההחלטה הנכונה לגבי שמך, וזהותך האמיתיים.
אש, אדמה, מים ואוויר, אלו הם ארבעת יסודות העולם. כמובן שזוהי רק תיאוריה שהועלתה על-ידי פילוסוף ביוון העתיקה, הרי כיום אנו מכירים את כל היסודות הכימיים מהם מורכבים "חומרים" אלו.
עלייך להימנע מאמונה בדברי האלכימאים, וברציונליזם שינסה להסיתך מכל עובדה הקשורה אלייך ואל הכוחות שאת נושאת עימך בגופך.
אינני יודע כיצד קיבלנו את כוחותינו, אינני יכול להסביר תופעה זו. אך אני יכול לעזור לך עם השליטה בהם. את, ילדתי, שולטת ביסוד האוויר, באפשרותך להזיז דברים באמצעות המחשבה וליצור משבי רוח בעוצמות שלא יתוארו, זאת כמובן בעזרת ריכוז רב.
כאשר את משתמשת בכוחך עלייך לחשוב על הדבר בו את מנסה לשלוט בלבד ולהתרכז אך ורק בו, כמובן שהינך יכולה להפעיל את כוחך אך ורק על דברים ממשיים שנמצאים בטווח הראייה שלך.'
ככל שהמשכתי לקרוא התבלבלתי יותר ויותר, כל מילה במכתב של סבי נשמעה כמו שיצאה מספר מדע בדיוני. דבריו לא נשמעו הגיוניים כלל אך עם זאת במכתב הוא הזכיר את כל המקרים שקרו כשהייתי צעירה יותר, מקרים יוצאי דופן כמו אותו היום בגן הילדים.
למרות שדבר לא נשמע מציאותי החלטתי לנסות ולהישמע להוראותיו של סבי.
הבטתי בסלולארי שלי, ששכב על שולחן הכתיבה, רוקנתי את מוחי ממחשבות על כל דבר אחר, למרות שמאות מהן התרוצצו בראשי, הבטתי בו במשך מספר דקות כפי שמעולם לא נעצתי מבטים בטלפון סלולארי, ולא הפסקתי לעשות זאת.
ידעתי שיש עוד מחשבות רבות שמתרוצצות במוחי, ובמשך עשר דקות רק ניסיתי לסלק את כולן.
לאחר כרבע שעה החל הסלולארי לרעוד ולעלות באיטיות סנטימטר ועוד סנטימטר באוויר, הייתי בהלם אך המשכתי להתמקד בטלפון.
הרמתי את מבטי, ואיתו עלה גם הטלפון, הזזתי אותו ימינה באיטיות, והטלפון הסלולארי שלי נח כשני מטר מעל רצפת החדר.
לפתע נפתחה דלת בחדר, סובבתי את ראשי אל הדלת במהירות והטלפון התרסק על הרצפה.
"ואוו, מה זה היה?" שאלה קייסי כשנכנסה אל החדר ושמעה את התרסקותו של הסלולארי על הרצפה.
"סתם, הוא נתקע והתעצבנתי." גמגמתי.
"זה לא אומר שאת צריכה לזרוק אותו ככה." היא אמרה, "מוזר, קיבלתי ממך רושם של ילדה רגועה." אמרה קייסי.
"כן, אני רגועה, אבל גם לי יש את התפרצויות הזעם שלי." אמרתי וחייכתי אליה חיוך מרגיע.
"אוקי..." מלמלה קייסי, "כדאי שאני אזכיר לעצמי להתרחק ממך כשאת עצבנית." היא אמרה.
"כן..." מלמלתי.
"היי, מה זה?" שאלה קייסי והצביעה על דפי המכתב ששכבו על מיטתי.
"המכתב מסבא שלי." עניתי.
"אה, מה היה כתוב בו? משהו חשוב?" היא שאלה.
"לא, רק מילות אהבה אחרונות לנכדה היחידה שלו." חייכתי.
"ומה יש בקופסה?" שאלה קייסי, והביטה בחבילה שהנחתי מתחת לשולחן הכתיבה שלי.
"כלום." שיקרתי.
"אז בשביל מה היא שם?" המשיכה קייסי בחקירה.
"הבאתי אותה כשהגעתי, אני אחזיר אותה לארון." אמרתי, הרמתי את קופסת הקרטון ותחבתי אותה עמוק בתוך ארוך הבגדים שלי.
"לא אכלת ארוחת צהריים ויש לנו עכשיו שעה עם קלוד." אמרה קייסי.
"אני אוכל משהו קטן בדרך לסטודיו." אמרתי.
"טוב, אני הולכת להחליף את הבגדים." היא אמרה ונכנסה אל השירותים.
"אוקי..." מלמלתי.
כשקייסי נכנסה אל השירותים אספתי את דפי המכתב של סבי וקראתי את השורות האחרונות פעם נוספת.
'אם עדיין לא מצאת את השלושה האחרים, עלייך לדעת ששלושתם לומדים בפנימייה אליה דרשתי מאימך לרשום אותך, ייתכן שהם לא חברים טובים וייתכן ששלושתם כבר מודעים לכוחותיהם, מצאי אותם. ארבעתכם לומדים בפנימייה זו בגלל סיבה מסוימת, וסיבה זו היא היער ששוכן לידה, היער שהיה משמעותי לכל דורותינו הקודמים לנו. ביער זה הגשמנו את ייעודנו והתאמנו כדי לשפר את יכולותינו.
אני מבקש ממך לקחת את עפרי ולפזר אותו ביער זה, כדי שכל חלק מנשמתי ישכון במקום האהוב עליי, לנצח.
בקשה אחרונה לי אלייך, לאחר שקראת את מכתבי והפנמת את כל הכתוב בו, שרפי אותו עד שלא יישאר לו זכר. עקבי אחר הוראותיי וסמכי עליי, בסוף יהיה טוב.'
הכנסתי את הדפים אל המעטפה ואותה שמרתי בארון שלי, מתחת לבגדים, עד לרגע שבו תהיה לי הזדמנות לשרוף אותו. קייסי בדיוק יצאה מהשירותים וידעתי שזהו הסימן שלי, החלפתי גם אני את בגדיי וירדנו יחד אל הסטודיו לריקוד.
"אני-" מדרגה, "לא-" מדרגה, "יכולה-" מדרגה, "לזוז." ישיבה באמצע המסדרון.
"קומי." צחקה קייסי, "יש מקלחת שמחכה לי אי שם, ואני ממש לא רוצה לאכזב אותה." היא אמרה.
"צודקת." אמרתי וקמתי, בקושי רב.
"את זוכרת שמחר הנשף, נכון?" שאלה קייסי.
"איך אפשר לשכוח?" שאלתי בציניות.
אחרי מקלחת קרה ושינה קצרה של שעתיים יצאתי מהחדר אל מועדון הפנאי, שהיה בבניין בית הספר, בחיפוש אחר קייסי. והיא אכן הייתה שם, יחד עם לוקאס, וויל ומייקל, ששיחקו פול.
"בוקר טוב." חייכה אליי קייסי, "איך ישנת?" היא שאלה.
"מעולה." אמרתי וחייכתי חיוך מרוצה. אף אחד מהבנים לא הוציא מילה.
"ניצחתי, שוב." אמר לוקאס, בסוף המשחק, "מישהו מעוניין בעוד סיבוב?" שאל.
"לא אני." ענה וויל.
"נו, בוא, אולי מזלי ישתפר הפעם." נאנח מייקל.
"מארי," פנה אליי וויל, סובבתי את מבטי אליו, "אנחנו יכולים לדבר?" הוא שאל.
"דבר." עניתי באדישות.
"לבד..." הוא מלמל.
"שיהיה." אמרתי.
ישבנו על אחת מהספות האדומות, הקטנות, שהציבו במועדון. הספה הייתה מיועדת לשני אנשים, רזים וקטנים. כשישבנו רגלי התחככה בשלו ושנינו זזנו באי-נוחות.
"מצטער על מה שהיה היום בבוקר." הוא אמר לפתע.
"בסדר, אני כבר יודעת הכול, תודה על כלום." אמרתי בזלזול, הוא השפיל את מבטו ושתק למשך שניות ארוכות, "טוב, אם זה הכול אז... ביי." אמרתי וקמתי מהספה.
"לא, חכי." הוא אחז בידי ומשך אותי חזרה אל הספה האדומה, נפלתי עליו ובמהירות זזתי הצידה.
"מה?" שאלתי בחוסר סבלנות.
"חשבתי שאולי, אם תרצי, נוכל מחר, בנשף..." הוא גמגם, "תראי, לוקאס הולך עם מישהי מהשכבה ומייקל הולך עם קייסי אז חשבתי שאולי אנחנו נוכל ללכת ביחד..." אמר וויל.
"אה, לא." זרקתי, "מצטערת, אני הולכת כבר עם מישהו." הוספתי במהירות, לא רציתי לפגוע בו.
"אה, זה בסדר." הוא מלמל, "לא נורא." הוסיף וויל, "אפשר לדעת עם מי?" שאל.
"עם אד..." אמרתי.
"זה שהיה בחדר שלנו היום בבוקר?" שאל וויל.
"כן." אישרתי.
"טוב, אז... תיהני איתו." אמר וויל בשקט.
הוא קם מהספה והלך בחזרה אל שולחן הפול, אך שנייה לפני שאני קמתי הוא חזר אל הספה שעליה ישבנו. "רגע, למה התכוונת כשאמרת שאת יודעת הכול?" שאל וויל כשעל פניו התפרש מבט מופתע ומבולבל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סופרת אנונימית