"מאריבל?" שמעתי מאחוריי, סובבתי את ראשי ואימי עמדה על שביל האבנים. קמתי מהמדשאה והתקרבתי אליה.

"אמא." חיבקתי אותה, "איך את מרגישה?" שאלתי.

"לא טוב, הייתי בטוחה שהוא יעבור את זה בשלום." היא ענתה.

"גם אני." מלמלתי.

"מי אלו?" היא שאלה והביטה בקייסי ובבנים.

"סתם, חברים חדשים." עניתי, "למה?" שאלתי לאחר מספר שניות בהן היא נעצה בהם מבטים.

"הם דומים לחברים ותיקים שלי." היא אמרה.

"אמא, הכול בסדר?" שאלתי אותה.

"למה שלא תכירי לי את חברייך החדשים?" שאלה אימי.

"אוקי..." עניתי וחזרתי אליהם, כשהיא הולכת אחריי, "אמא תכירי, אלו קייסי, לוקאס, וויל ומייקל." הצגתי אותם.  הם חייכו אליה בנימוס.

"הנרי דייוויס..." היא לחשה ונעצה בוויל מבט ממושך.

"סליחה?" שאל וויל.

"סבא שלך ידע על מה הוא מדבר, אני פשוט לא מאמינה..." היא המשיכה.

"איך ידעת את השם של אבא שלי?" שאל וויל בעודו קם ונעמד מולה.

"היינו חברים טובים בעבר, אתה נראה בדיוק כמוהו." היא חייכה אליו. וויל סובב את מבטו אל מייקל ולוקאס. כאילו שידע על מה היא מדברת. 'מה קורה פה?' שאלתי את עצמי וראיתי על פניה של קייסי את אותה השאלה.

"את אמיליה היינס?" שאל מייקל את אימי.

"אני לא מאמינה..." מלמלה אימי, "אתם הבנים של הנרי דייוויס, בנג'מין וויליאמס ואוון טיילור?" היא שאלה.

'דייוויס, וויליאמס וטיילור הם השמות שסבא אמר שנייה לפני שהוא נפטר.' נזכרתי לפתע, 'שלושה נוספים, שלושה ילדים שונים בדיוק כמוני.' נזכרתי בדבריו של סבי.

"איך ידעת את שמה של אימי?"  שאלתי את מייקל.

"א-אני... שמעתי עליה סיפורים." הוא גמגם.

"ומי הבחורה החמודה שיושבת בצד?" שאלה אימי, לפתע עלה חיוך קטן על פניה, כאילו פגשה את חבריה מהעבר.

"זאת קייסי, היא אחותי התאומה." ענה לוקאס.

"לבנג'י היו תאומים?" שאלה אימי.

"כן." חייכה אליה קייסי.

"מה איתם, עם האבות שלכם?" שאלה אימי, "בפעם האחרונה שראיתי אותם הייתי בהריון של מאריבל." היא הוסיפה.

"הם כבר לא..." החל מייקל לומר.

"הם כבר לא צעירים כמו פעם, אבל הם בסדר גמור." קטע אותו לוקאס.

"אוי, אני צריכה לרוץ." אמרה אימי לאחר שהציצה בשעון שעל ידה, "מאריבל, אני אתקשר אלייך מאוחר יותר, אני מקווה שתעני לי." היא אמרה, "היה נחמד להכיר אתכם, אולי אני אזכה לראות את האבות שלכם בקרוב..." המשיכה.

"כן..." מלמל וויל.

"להתראות." אמרה אימי וברחה משם.

"הם בסדר? הם ממש לא בסדר, לוק." אמרה קייסי ללוקאס אחרי שאימי נעלמה מטווח הראייה שלנו.

"לא רציתי להעציב אותה, קייס, רדי ממני." אמר לוקאס.

"לא היית צריך לשקר לה." אמרתי, "אבל האמת רק הייתה מקשה עליה." הוספתי, "נראה כאילו היא הייתה ממש קשורה אליהם, מוזר שאתם שמעתם עליה אבל אני לא שמעתי דבר על האבות שלכם." אמרתי.

"כן, זה באמת מוזר." אמר וויל והביט בשניים האחרים.

"גם אני לא שמעתי על אמא שלך, אף פעם." התערבה קייסי, "איך זה יכול להיות, לוקאס?" היא הביטה באחיה.

"לא יודע." הוא ענה בקצרה.

"יש לנו שיעור עוד מעט, כדאי שנתחיל להתכונן." אמר מייקל.

"כן." הסכימו איתו וויל ולוקאס.

"אבל יש עוד חצי שעה." אמרה קייסי אך הבנים כבר מיהרו לברוח.

"מוזר." מלמלתי.

"מוזר מאוד." הוסיפה קייסי.

"אוי, יש לי שיעור היסטוריה עכשיו ולא סיימתי להשלים את כל החומר." שיקרתי.

"מייקל לומד בכיתת האם שלך, לא?" שאלה קייסי.

"כן." עניתי, "אני אלך לבקש ממנו את המחברת." אמרתי, "ניפגש מאוחר יותר?" שאלתי.

"בטח, בינתיים אני אתכונן לשיעור ספרות, אמור להיות לנו בוחן ואני לא זוכרת כלום מהספר האחרון שקראנו." אמרה קייסי.

"אז... נדבר כבר." אמרתי ופניתי אל הכניסה אל בית הספר.

"ביי." אמרה קייסי בעודה מוציאה את מחברתה מהתיק.

נכנסתי אל מעונות הבנים בתקווה שהאחראי שלהם לא יהיה באזור. לא ידעתי מה מספר החדר שלהם, ומסדרונות הבניין היו מלאים בבנים מהשכבה שלנו שנעצו בי מבטים ללא בושה.

"סליחה?" פניתי אל אחד מהם.

"ואוו, את יודעת שאסור לך להיות פה, נכון?" הוא אמר.

"כן, אני יודעת." עניתי, "אבל יש משהו שאני לא יודעת ואני אשמח אם תוכל לעזור לי." אמרתי.

"צינית, כמה נחמד." הוא מלמל, "במה אני יכול לעזור?" שאל.

"איפה נמצא החדר של מייקל, וויל ולוקאס?" שאלתי.

"הוו, שלושת המוסקטרים." הוא גיחך, "בשביל מה את צריכה אותם?" הוא שאל.

"מה זה משנה?" החזרתי בשאלה.

"משנה." הוא ענה.

"אני לא מכירה אותך ואתה לא מכיר אותי, אז למה שלא תענה לי על השאלה ונגמור עם זה?" התעצבנתי.

"היי, אני אד, נעים להכיר." הוא אמר והושיט את ידו אליי, "זה בסדר, את לא צריכה להציג את עצמך, אני כבר יודע מי את." אמר אד, הבטתי בידו המושטת לעברי בזלזול.

"אתה יודע מי אני?" שאלתי.

"כן, את החדשה." הוא אמר וחיוך סרקסטי עלה על פניו.

"יודע מה? לא משנה..." מלמלתי, "אני אסתדר לבד, תודה על העזרה, אדי." זרקתי לעברו, הפניתי לו את גבי והמשכתי ללכת.

"מאה חמישים ושבע!" שמעתי אותו צועק מאחוריי, "אני לא מקבל איזושהי הכרת תודה?" הוא שאל.

"כבר הודיתי לך." צעקתי חזרה בעודי מסובבת את ראשי אליו. המשכתי ללכת במסדרון עד שנעלמתי מטווח ראייתו.

כשהגעתי אל חדר מספר 157 שמעתי את הבנים מדברים, למרות שלא הצלחתי להבין על מה,  דפקתי על הדלת בעדינות וקולותיהם השתתקו, חיכיתי דקה בחוץ ודבר לא השתנה, הפעם דפקתי על הדלת בחוזקה, אך הם עדיין לא ענו. "אני יודעת שאתם שם." אמרתי.

"אנחנו מתלבשים." אמר לוקאס שפתח את הדלת בבוקסר בלבד.

"ואוו, מרשים." פלטתי כשראיתי אותו.

"כן, את לא היחידה שחושבת ככה." הוא חייך חיוך שחצני.

"אוי, נו באמת..." מלמלתי, "אתם נהנים להוריד את התלבושת וללבוש אותה שוב?" שאלתי.

"קצת, אבל אל תספרי לאף אחד." הוא לחש בטון ציני.

"לוקאס, זוז." דרשתי.

"לא רוצה, מה תעשי?" הוא התגרה בי. נגעתי לו בצוואר וכל גופו התקפל, "את קרה כמו קרח!" התלונן לוקאס.

"איך אתם מכירים את אמא שלי?" שאלתי כשנכנסתי אל החדר, אחרי שחמקתי מלוקאס, "ולמה שמות המשפחה שלכם היו שלושת המילים האחרונות של סבא שלי?" המשכתי לשאול, שלושתם עמדו סביבי ושתקו, "תענו לי!" הרמתי את קולי.

"אמרנו לך, האבות שלנו סיפרו לנו עליה." אמר לוקאס.

"אז איך זה שקייסי לא יודעת דבר על אמיליה היינס?" שאלתי, "אתם לא מתכוונים לענות לי?" הבטתי בהם, "אוקי." אמרתי והתיישבתי במרכז החדר.

"מה את עושה?" שאל מייקל.

"אני לא זזה מכאן עד שאתם לא מספרים לי הכול." אמרתי.

"מארי, תסמכי עליי, אין מה לספר." אמר וויל.

"הוא אמר שאתם שונים, בדיוק כמוני." נאנחתי, "למה הוא התכוון?"

"על מה את מדברת?" שאל לוקאס. דפיקה בדלת. "אם זה האחראי יסלקו אותך מבית הספר." אמר לוקאס.

"אל תפחיד אותה סתם."  אמר מייקל, "מי זה?" הוא צעק.

"אד..." אמר האדם מעבר לדלת.

"אד? מי זה אד?" שאל מייקל את השניים האחרים.

"הוא לומד איתנו בשכבה, לא?" אמר וויל, "מארי כדאי שתקומי." אמר לי, וכך עשיתי.

מייקל פתח את דלת החדר ומאחוריה עמד נער שחור שיער, בעל עיניים חומות וחיוך מאוזן לאוזן. "מה אתה רוצה?" תקף אותו לוקאס.

"אל תדאג, בלונדי, לא באתי בשבילך." אמר אד, "רק רציתי לוודא שמצאת את החדר ." הוא פנה אליי.

"כן, אני בסדר." חייכתי אליו.

"היא בסדר, עכשיו אתה יכול ללכת." אמר לוקאס.

"טוב, נדבר מאוחר יותר." הוא חייך אליי ויצא מהחדר.

"את מכירה אותו?" שאל לוקאס.

"ואוו, אתה ממש גאון." מלמלתי.

"את לא לומדת פה אפילו שבוע." הוא החזיר.

"אז מה?" נעצתי בו מבט עצבני, "אני מבינה שאתם לא מתכוונים לענות לי..." אמרתי.

"אין לנו על מה." אמר לוקאס. שתקתי למשך שניות ספורות ויצאתי מחדרם.

כשיצאתי מחדרם של הבנים הופתעתי לראות את אד מחכה במסדרון.

"את לא יכולה לצאת." הוא אמר, בעודו משלב את ידיו ונשען על קיר המסדרון.

"למה לא?" גיחכתי.

"כי האחראי מסתובב בכניסה ובקרוב מאוד הוא יגיע גם לפה כדי להודיע לכולם שהשיעור מתחיל בעוד עשר דקות." אמר אד, "את יכולה להישאר בחדר שלי עד שהוא ילך." הוא הציע.

"ומה אם הוא יכנס לחדר שלך?" שאלתי.

"אז נחביא אותך, השותפים שלי כבר יצאו וכשהוא יראה שרק אני בחדר הוא לא ישתהה בו יותר מדי." אמר אד. הבטתי לאחור, אל חדרם של וויל, מייקל ולוקאס, ידעתי שאני יכולה לחזור אל החדר שלהם במקום ללכת עם אדם זר לחלוטין.

"אוקי." אישרתי.

כשנכנסנו אל חדרו של אד הוא נשכב על מיטתו והתמתח, אני העדפתי להישאר לעמוד ליד הדלת.

"אני לא נושך." הוא אמר לפתע.

"מה?" שאלתי.

"אני לא נושך." הוא חזר, "את לא חייבת לשמור ממני מרחק של חמישה מטרים." אמר אד.

"אבל אני גם לא מכירה אותך, אז אין לדעת מה יהיה הצעד הבא שלך." אמרתי. "צודקת." הוא חייך, "אולי במקום פומבי תרגישי יותר בנוח." אמר אד.

"על מה אתה מדבר?" שאלתי.

"אני מדבר על הנשף." אמר אד, "יש לי שני כרטיסים ואין לי ממש מה לעשות עם שניים." הוא המשיך, "אז אם עדיין לא קנית אחד... תמיד תוכלי לבוא איתי." הוא אמר, "בחינם." הוסיף וחייך.

"טוב." אמרתי בפשטות.

"טוב?" הוא הופתע מתשובתי.

"כן, כרטיס חינם תמיד יתקבל בברכה." חייכתי.

"אז את מסכימה בגלל הכרטיס או בגללי?" שאל אד.

"אני צריכה לחשוב על זה." אמרתי, והוספתי חיוך קטן.

ישבתי על מיטתי והשענתי את גופי על הקיר, קייסי ישבה על כיסא העץ שלי והביטה בי במשך דקות ארוכות.

"אד? אדווארד נולן? מהשכבה שלנו?" שאלה קייסי.

"אני לא יודעת מה שם המשפחה שלו, אבל כן, זה אד מהשכבה שלנו." עניתי.

"הוא תמיד עושה את אותו הדבר, שואל כל אחת מהבנות במסדרון אם היא תרצה לצאת איתו." אמרה קייסי.

"למי אכפת?" גיחכתי, "אני לא צריכה לשלם על כרטיס לנשף." חייכתי.

"אבל עם אד?" היא עיקמה את פרצופה, "הוא כל-כך ילדותי, הניסיונות הכושלים שלו להצחיק וההתנהגות חסרת הבגרות שלו הן לא שילוב טוב במיוחד." אמרה קייסי.

"את לא יכולה לומר שהוא לא נראה טוב." הערתי.

"הוא בסדר." היא מלמלה, "אל היופי הוא לא כל מה שחשוב." הוסיפה קייסי.

"זה לא מה שאמרתי." נאנחתי, "אני בסך-הכול הולכת איתו לנשף, אנחנו לא הולכים להתחתן או משהו כזה." אמרתי.

"צודקת, אני סתם מגזימה." אמרה קייסי.

"אוי, אני עדיין צריכה להשלים את כל החומר החסר מהסמסטר הקודם." נזכרתי לפתע.

"זו לא הסיבה שבגללה הלכת לחדר של הבנים בבוקר?" שאלה קייסי.

"כן, אבל הם לא היו שם." שיקרתי, "חוץ מזה, וויל אמר שהוא יעזור לי בזה כי המחברות של מייקל לא מסודרות בכלל." אמרתי.

"שוב וויל?" שאלה קייסי, "למרות שהוא צודק, לא סיכמנו שלא כדאי לך להתקרב אליו?" היא הביטה בי.

"קייסי, אני בסך-הכול צריכה להשלים כמה סיכומים מהמחברות שלו." אמרתי, "את כזאת פרנואידית." מלמלתי.

"את חדשה פה, אני בסך הכול מנסה ללמד אותך כמה שיותר על הפנימייה הזאת, ועל האנשים שבה." היא נעצה בי מבט ממושך.

"תודה על זה." חייכתי אליה, "אבל אני חושבת שאני יכולה להסתדר." אמרתי.

"אוקי, אם את אומרת." אמרה קייסי, "תגידי, בשביל מה אמא שלך באה היום?" שאלה קייסי.

"לא יודעת." אמרתי, "עכשיו כשאת שואלת, היא באמת לא אמרה לי למה היא באה." הוספתי.

-          "הלו?" נשמע קולה של אימי.

-          "אמא? אני צריכה לשאול אותך משהו." אמרתי

-          "קרה משהו? את בסדר?" היא נבהלה.

-          "כן, כן, אני בסדר." אמרתי, "אבל היום בבוקר ברחת מהפנימייה ולא אמרת לי בשביל מה באת." הוספתי.

-          "אוי, נכון." היא נאנחה, "רציתי לומר לך ש..." קולה החל לרעוד בפתאומיות, הופתעתי מהשינוי המהיר שחל בטון הדיבור שלה, "סבא שלך ביקש בצוואה שלו שנפזר את אפרו ביער הקרוב לפנימייה שלך." היא אמרה.

-          "מה זאת אומרת? מה עם הקבורה?" שאלתי.

-          "אין קבורה, מאריבל, הוא דרש שגופתו תישרף." אמרה אימי.

-          "מה?" שאלתי, נשימותיי החלו להיעשות כבדות יותר, "לא יכול להיות שהוא ביקש דבר כזה." מלמלתי.

-          "הוא השאיר לכל אחת מאיתנו מכתב, ובמכתב שלי הוא כתב שאת חייבת להיות זו שתפזר את אפרו." היא אמרה.

-          "מה, לבד?" שאלתי.

-          "כן." היא אמרה, "אבל רק אחרי שתקראי את המכתב שהוא השאיר לך." הוסיפה אימי.

-          "הוא אצלך?" שאלתי, "המכתב?"

-          "הוא אצלי." היא אישרה, "נזכרתי בו בדרך הביתה, אז חזרתי והשארתי אותו אצל המזכירה, היא אמרה שהוא יועבר אלייך בהמשך היום." היא אמרה.

-          "איך יכולת לשכוח?" שאלתי.

-          "השיחה עם החברים החדשים שלך, היא הפתיעה אותי." היא מלמלה.

-          "מה?" שאלתי בבלבול.

-          "את כבר תביני." היא אמרה, "אני חייבת ללכת, אני בעבודה." הוסיפה אימי.

-          "ביי." אמרתי וניתקתי את השיחה עוד לפני שהיא הספיקה להשיב.

'למה כולם מדברים ברמזים? ומה אמורה להביע כל המסתוריות הזאת?' שאלתי את עצמי.

"נו, דיברת איתה?" שאלה קייסי כשהתיישבתי לידה בשולחן, בחדר האוכל.

"כן." עניתי.

"ומה היא אמרה?" היא שאלה.

"היא השאירה לי משהו במזכירות." עניתי, "כדאי שאלך לשם, נדבר כבר." אמרתי.

"אבל לא אכלת." אמרה קייסי.

"אני לא רעבה..." מלמלתי.

"סליחה?" פניתי אל אחת משלוש המזכירות, דבר שכמעט והפך להרגל בשבילי.

"כן?" היא הרימה את ראשה אליי.

"אני מאריבל היינס, אמא שלי השאירה פה מכתב." אמרתי.

"רק שנייה." היא אמרה והחלה לחטט בקופסת קרטון שהונחה מאחורי שולחנה, "אין פה מכתב בשבילך." אמרה לבסוף, "אבל יש כאן חבילה." הוסיפה.

"חבילה?" הופתעתי.

"כן, היא רשומה על שמך." אמרה המזכירה.

"אוקי, אז כנראה שזה זה." אמרתי. יצאתי משם עם קופסת קרטון קטנה משלי, שמי היה כתוב עליה, היא לא הייתה כבדה ושום מכתב לא צורף אל חבילה זו. תהיתי לעצמי מה יכול להיות בפנים. מיהרתי אל חדרי ונעלתי את הדלת אחריי.