כתבתי עכשיו חמישה עמודים רצופים, הפרק הזה היה אמור לארוך שני עמודים אבל החלטתי לצ'פר אתכם ולהאריך אותו.

החל מהפרק הזה הפרקים יהיו הרבה יותר מעניינים, מילה שלי.

פורים נפלא וקריאה נעימה לכולן/ם!

John Mayer- Say

•••

פרק חמישי: מילים שנבלעו באוויר

•••

יצאתי מתא ההלבשה, בפעם העשרים ומשהו, השעה הייתה שש וחצי אחה"צ.

"ואוו, החולצה הזאת נראית עלייך ממש טוב, את חייבת לקנות אותה." אמרה קייסי, שוב.

"את אומרת את אותו הדבר בכל פעם שאני יוצאת מתא ההלבשה." אמרתי.

"כי זה נכון!" מיהרה קייסי להתגונן.

"טוב, אין לי פה כל-כך הרבה כסף, כדאי שנסיים." אמרתי.

"בשביל זה יש מבצעים, כל דבר נמכר בחצי המחיר." אמרה קייסי, "אל תדאגי, אנחנו כבר בסוף." הוסיפה כשראתה את פרצופי האומלל.

"מה עכשיו?" שאלתי.

"עכשיו את מודדת שמלה לנשף." אמרה קייסי והושיטה אליי את ידה, שאחזה בקולב עליו נשענה שמלה לבנה, "היא תתאים לצבע העור שלך." הוסיפה קייסי בחיוך.

"אם את אומרת..." מלמלתי, לקחתי את הקולב מידה של קייסי ונכנסתי אל תא ההלבשה פעם נוספת.

"נו, כמה זמן את צריכה בשביל ללבוש שמלה פשוטה?" שאלה קייסי מצידו השני של הוילון.

"הנה, אני כבר מסיימת." עניתי, "נודניקית." מלמלתי בשקט.

"שמעתי את זה!" צעקה אליי קייסי.

"יופי." אמרתי ויצאתי מתא ההלבשה, הכתפיות של השמלה נחו על כתפיי, קפליה נחו על גופי והבד הלבן החליק עד לאזור הברכיים, שם הסתיימה השמלה.

"ואוו, את חייבת לקנות את השמלה הזו." אמרה קייסי.

"זה מה שאמרת גם על החולצה שמדדתי מקודם." אמרתי, "ועל זו שלפניה, ועל שלושת הג'ינסים שמדדתי." נאנחתי.

"והתכוונתי לזה." היא טענה, "אבל בשמלה הזו יש משהו מיוחד." אמרה קייסי וסובבה את ראשי אל המראה.

"היא באמת יפה." חייכתי, "אוקי, אבל כאן מסתיים מסע הקניות שלנו." אמרתי.

"אין בעיה." חייכה קייסי, "הבגדים שלי כבר בקופה, אני אחכה לך שם עם הבגדים שלך עד שתסיימי." היא אמרה, ואני חזרתי אל תא ההלבשה.

"יש לנו עוד שעה, מה דעתך על פיצה?" שאלה קייסי כשיצאנו מחנות הבגדים.

"הייתי שמחה להישאר איתך." אמרתי.

"אבל..." הביטה בי קייסי.

"אני חייבת ללכת, אמא שלי אמורה לבוא ולקחת אותי אל בית החולים." אמרתי.

"לבית החולים? קרה משהו?" נלחצה קייסי.

"סבא שלי עבר התקף לב, אבל אני בטוחה שלא יקרה לו משהו רציני, הוא חזק כמו שור, בקרוב ישחררו אותו משם והכול יהיה בסדר." אמרתי.

"אופטימית." חייכה קייסי, "אני אוהבת את זה." היא הוסיפה.

עשר דקות לאחר מכן עליתי על מכוניתה של אימי ונסענו אל בית החולים שבו שהה סבי.

כשהגענו לבית החולים ונכנסנו אל חדרו ראיתי בדיוק את הדבר שציפיתי לראות.

סבי שכב על מיטת בית החולים וחייך לעברי כשראה אותי בדלת החדר, הוא נראה טוב, אפילו טוב מהרגיל. ידעתי שהוא יתגבר על התקף הלב שלו, זו בסך-הכול הייתה נפילה קטנה, אבל כמו תמיד, הוא קם כאילו כלום לא קרה.

"איך אתה מרגיש?" התיישבתי בכיסא שהונח על יד מיטתו.

"כמו איש זקן." הוא חייך.

"העיקר שאתה מרגיש טוב יותר." אמרתי.

"אני אהיה בסדר." אמר סבי, "אבל אם אני לא אצא מזה בחיים בפעם הבאה שמשהו כזה יקרה, יש משהו שאת צריכה לדעת." הוא אמר.

"אל תגיד את זה, סבא." אמרתי.

"תשיבי לי עכשיו." הוא אמר והחל להשתעל בכבדות, "את ילדה מיוחדת, תזכרי את זה תמיד." הוסיף לאחר שהפסיק להשתעל.

"כן, את תמיד אומר את זה." גיחכתי.

"אבל את אף פעם לא מבינה למה אני מתכוון." הוא נאנח.

"סבא, אתה בסדר?" שאלתי, מכווצת את מצחי.

"את לא היחידה, יש עוד שלושה כמוך, שלושה ילדים בגילך." הוא אמר, "גם אימך הייתה בדיוק כמוך, וכך גם אני." המשיך.

"מה? על מה אתה מדבר?" שאלתי.

"את זוכרת את היום שבו לקחתי אותך אל הגן ואף אחת מהבנות לא רצתה לשחק איתך?" הוא שאל.

"לא ממש, זה היה מזמן." עניתי.

"מה עם הילדה הבלונדינית הקטנה, שהסתכלה עלייך וצחקה?" הוא שאל, "זוכרת? את הפנית לה את מבטך ונעצת אותו באחת מבובות הפרווה שהיו בגן." סיפר סבי.

"כן, אני זוכרת, ואז הבובה פשוט נזרקה עליה ופגעה לה בראש." חייכתי.

"ואת הטיול שלנו בקניון לפני שלוש שנים את זוכרת?" הוא שאל, "כשהייתה בובה באחד מהמדפים העליונים ואת הרמת את ידך למעלה וניסית להגיע אליה, ולמרות שהיא הייתה רחוקה לפתע היא נפלה ישר לרגלייך..." הוא המשיך.

"אני לא מבינה, מה אתה מנסה להגיד לי בזה?" שאלתי והוא נאנח ועצם את עיניו לרגע, "ויליאמס, דייוויס וטיילור." הוא אמר מבלי לפקוח את עיניו. עבר עוד רגע, שני רגעים, שלושה, והן לא נפתחו יותר. המכונה שעמדה ליד מיטתו החלה לצפצף במהירות וצבעו של הקו הירוק סינור אותי.

ישבתי בחדרי שבפנימייה ובהיתי בתקרה, בעוד שאמא לא הפסיקה לבכות, אני ברחתי מבית החולים וחזרתי אל 'לורנס'. לא רציתי להישאר שם, לא רציתי לראות אותם לוקחים אותו, לא רציתי לראות אותה נשברת. אז ברחתי.

קייסי הבינה מה קרה לאחר שחזרתי מבית החולים ולא הוצאתי מילה מהפה במשך כל הערב.

כולם היו בארוחת הערב, בניין המגורים שלנו היה חשוך ושקט, בדיוק כמו שרציתי.

השעות עברו מהר מאוד, נרדמתי מבלי לשים לב והתעוררתי באמצע הלילה, כשהרמתי את ראשי אל השעון גיליתי שהשעה היא שתיים בלילה ושקייסי ואוליביה כבר ישנות במיטותיהן.

בטני קרקרה והכריחה אותי לרדת אל מטבח הפנימייה, שהיה פתוח במשך שעות הלילה, בבנייני המגורים לא חסר דבר, מלבד מטבחון קטן. הפנימייה כולה הייתה חשוכה ודרכי אל המטבח הייתה מפחידה למדי. התהלכתי במסדרונות בית הספר כמו מת על פני האדמה. כשנכנסתי אל המטבח לקחתי את אחת מכוסות הפלסטיק שמצאתי במטבח ומילאתי אותה במים מהמקרר. בטני המשיכה לקרקר ולא הצלחתי למצוא דבר שירגיע. שום מזון אכיל. ואז חשבתי על סבא, על העובדה שהוא לא יאכל יותר, לא ישתה יותר, לא ירגיש יותר.

התיישבתי על רצפת המטבח המלוכלכת ונשענתי על הקיר המטונף. ידיי רעדו, המים שהכילה הכוס שבה אחזתי נשפכו והדמעות החלו לרדת. חשבתי שאני חזקה יותר מזה, לא תיארתי לעצמי שאני אשבר, ועוד על רצפת המטבח המטונפת של הפנימייה.

"מארי? את בסדר?" שמעתי קול מעליי, הרמתי את ראשי וראיתי את וויל, עומד בכניסה למטבח ובוהה בי. הנדתי בראשי לשלילה. "זה יעבור, כל הכאב ייגמר בשלב מסוים." הוא אמר והתיישב לידי, "וכשהכאב יעבור, כל מה שיישאר לך ממנו יהיה רק זיכרון מתוק." המשיך וויל, "אני מבטיח." הוא כרך את ידו סביבי וחייך אליי חיוך מרגיע. הרשיתי לעצמי להניח את ראשי על כתפו ומחיתי את הדמעות שלא הפסיקו לרדת. "זה בסדר לבכות..." אמר וויל וקירב אותי אל חיקו.

"מארי... קומי, הבוקר כבר הגיע." שמעתי את קולו של וויל.

"מה השעה?" פקחתי את עיניי במהירות.

"ארבע וחצי לפנות בוקר." ענה וויל.

"יש עוד זמן." מלמלתי.

"עד לארוחת הבוקר, אבל בקרוב האחראית על המטבח תבוא, אז כדי שנעלה לחדרים." הסביר וויל.

"מתי נרדמנו?" שאלתי אותו בעודי קמה מרצפת המטבח ומסדרת את בגדיי.

"לא נרדמנו, את נרדמת." ענה וויל.

"באמת?" שאלתי, הוא הנהן, "אז פשוט נשארת פה, איתי? היית יכול להעיר אותי." אמרתי.

"לא. נרגעת, נרדמת ואני נהניתי פשוט להסתכל עלייך." הוא חייך. הסמקתי. מזל שצבע העור שלי כהה ואין אפשרות לשים לב לאודם שקיבלו לחיי.

"אז פשוט בהית בי במשך שעתיים?" שאלתי וחייכתי חיוך קטן.

"כן, ואהבתי כל רגע." אמר וויל, ואני פלטתי צחקוק מהיר, "העיקר שאת מחייכת." הוא הוסיף.

"כן..." מלמלתי ונזכרתי בסבא, החיוך נמחק מפניי, "כדאי שנזוז, לפני שמישהו יגיע." אמרתי.

נכנסתי אל חדרי בשקט, לא רציתי להעיר את הבנות אך הדלת החורקת לא השאירה לי הרבה אופציות. "איפה היית לעזאזל?" שמעתי את קייסי לוחשת מאחוריי. נאנחתי והסתובבתי אליה אחרי שסגרתי את דלת החדר.

"הייתי צמאה, אז ירדתי למטבח." עניתי.

"והיית צריכה שעתיים כדי לשתות?" היא שאלה.

"מה?" שאלתי.

"את יודעת איך דאגתי לך? אני מבינה שזה קשה לאבד מישהו קרוב, גם אני איבדתי את אבא שלי, והבנתי אותך כשסירבת לומר מילה ושתקת במשך כל היום." אמרה קייסי, "אבל פתאום באמצע הלילה אני מתעוררת ורואה שנעלמת, שאת כבר לא במיטה שלך, הייתי בטוחה שקרה לך משהו." היא המשיכה.

"אני בסדר, קייס." אמרתי בניסיון להרגיע אותה.

"אולי את לא כזאת, אבל אני נקשרת לאנשים מהר מאוד." אמרה קייסי, "את חברה שלי ואני דואגת לך." היא הביטה בי.

"מצטערת." מלמלתי והשפלתי את מבטי.

"לא, אני מצטערת, את בדיכאון ואני יושבת פה ומשגעת לך את השכל." אמרה קייסי.
"שטויות, אני אוהבת שאת משגעת לי את השכל." חייכתי אליה, "תודה." חיבקתי אותה. הרגשתי ברת מזל על שמצאתי חברה טובה כמו קייסי בזמן כל-כך קצר.

"תשמעי, אני באמת אוהבת אותך, אבל את חייבת להתקלח." אמרה לפתע קייסי.

"כן, ספרי לי על זה." צחקתי.

בשעה שבע ירדנו אל חדר האוכל, חצי מהתלמידים לא נכנסו אליו ולכן הוא היה ריק יחסית לשאר הימים. כעשר דקות לאחר שישבנו באחד מהשולחנות והתחלנו לאכול, לוקאס ומייקל הגיעו גם הם וישבנו איתנו.

"בוקר טוב, קייס." חייך אליה מייקל ולוקאס נעץ בו מבט מעוצבן, החנקתי שיעול מזויף, "ומארי." הוסיף מייקל.

"בוקר טוב גם לך, מייקי." עניתי בקול עוקצני.

"איך את?" שאל לוקאס.

"ואוו, דברים פה עוברים מפה לאוזן במהירות האור." אמרתי.

"לא, זה ככה רק אם קייסי שמעה עליהם." אמר לוקאס.

"זה לא נכון." מיהרה קייסי להתגונן.

"אני אהיה בסדר." עניתי ללוקאס.

"למה וויל לא ירד איתכם?" שאלה קייסי.

"הוא היה עייף..." ענה מייקל, "אה, הנה הוא." אמר מייקל.

"בוקר טוב." אמר וויל והתיישב ליד לוקאס.

"היה עייף? ווילי, אתה נראה כאילו לא ישנת שלושה ימים." אמרה קייסי.

"טוב, הוא ישן רק שלוש שעות." זרק לוקאס.

"הוא יושב איתכם, והוא בסדר גמור." אמר וויל.

"מה עובר עליו?" שאלה קייסי, שישבה מצידו השני של לוקאס.

"האדון דייוויס נעלם מהחדר באמצע הלילה, אז הוא עייף." ענה לוקאס. 'דייוויס? למה השם הזה נשמע לי מוכר?' שאלתי את עצמי.

"לאן יש לו ללכת באמצע הלילה?" שאלה קייסי.

"הוא לא מספר לנו." ענה מייקל, קייסי נעצה בי מבט, מין מבט שאומר שהוא יודע.

"תפסיקו להיות כאלה בחורות, אם הוא לא רוצה לספר לכם אז לא יספר, אתם לא חייבים לדעת הכול." זרקתי אליהם.

"הו, מישהי נזכרה לפתוח את הפה." חייך אליי מייקל.

"מארי, סיימת לאכול?" שאלה קייסי, "יופי, אנחנו צריכות ללכת." המשיכה קייסי במהירות, מבלי לתת לי הזדמנות לענות. היא משכה את ידי והמגשים שלנו היו על עגלת הכלים עוד לפני שהספקתי להגיב.

"מה יש לך?" שאלתי אותה כשיצאנו לחצר.

"היית עם וויל כל הלילה?" היא שאלה.
"לא, מה פתאום." שללתי.

"מארי, את לא יכולה לשקר לי." אמרה קייסי, "את לא יכולה לשקר לאף אחד, את לא שקרנית טובה במיוחד." היא מלמלה.

"אני לא יודעת איפה וויל היה, אבל מה שבטוח זה שהוא לא היה איתי." אמרתי.

"מארי..." היא נאנחה והניחה את ידיה על מותניה, "אני לא הולכת לספר את זה ללוקאס או למייקל, אבל אם משהו קורה ביניכם אני חייבת לדעת." אמרה קייסי.

"למה את חייבת לדעת?" שאלתי.

"כי זה וויל." אמרה קייסי, נעצתי בה מבט שואל, "הוא היה בקשר עם איזו מישהי ו..." היא החלה לספר.

"ומה?" שאלתי לאחר ששתקה.

"וכלום, היית איתו, או לא?" שאלה קייסי.

"כן, פגשתי אותו במטבח." עניתי.

"ומה עשיתם שם שעתיים?" היא שאלה.

"שום דבר, ישבנו ודיברנו, עד שנרדמנו." עניתי.

"במטבח?" הנהנתי, "ביחד?" הנהנתי פעם נוספת, "את לא נורמאלית." אמרה קייסי.

"למה? לא עשינו כלום, את מתנהגת כאילו הוא מצורע." אמרתי.

"לא, אלוהים!" אמרה קייסי, "אבל, זו שהוא היה איתה נפרדה ממנו בתחילת הקיץ האחרון לפני שהיא עברה לבית ספר אחר." היא אמרה, "הם היו ביחד שלוש שנים, היא הייתה הראשונה שלו והוא היה מדוכא כמעט חודש." סיפרה קייסי, "עד שהוא התחיל לצאת עם כל מיני בנות, וויל הוא לא אחד שקשה להתאהב בו וכל אחת שאיתה הוא יצא נשפטה לאחר שהושוותה לאקסית שלו. אף אחת לא החזיקה יותר משבועיים, והוא כבש אותן בפגישה הראשונה כך שכשהוא הוא זרק כל אחת מהן היא נפגשה קשות." המשיכה קייסי, "הוא הפסיק עם זה לפני חודש, אחרי שאדם ומייקל דיברו איתו, מאז הוא לא יצא עם אף אחת אבל אני מפחדת שאת תהיי הבאה בתור, אני לא רוצה לראות אותו שובר לך את הלב." היא אמרה.

"קייס, תירגעי, הוא בסך הכול ניסה לעודד אותי, אני לא הולכת להתאהב בו עד כלות נשמתי בגלל זה." אמרתי.

"אני מקווה שלא." חייכה אליי קייסי, "וגם לא באחי, כן?" היא הוסיפה.

"אין לו חברה, לאחיך?" שאלתי.

"הייתה לו, אבל זה נגמר מהר כמו שזה התחיל, אח שלי הוא רודף שמלות מושבע." היא ענתה.

"רכלניות..." הופיע לוקאס לידנו, יחד עם וויל ומייקל. הם התיישבו לידנו על המדשאות בחצר הקדמית של בית הספר.

"מי שמדבר." מלמלה קייסי.

"למה ברחתן מחדר האוכל?" שאל מייקל.

"מה אכפת לך?" שאל אותו לוקאס.

 "מאריבל?" שמעתי מאחוריי, סובבתי את ראשי ואימי עמדה על שביל האבנים.

•••

תתחפשו, תרקדו, תיהנו!

חג שמח