מצטערת על העיכוב המוגזם, באמת. פשוט תקופת המבחנים התחילה לא מזמן והחודש האחרון היה ממש עמוס.

אני אשתדל לעדכן שוב בקרוב מאוד. 

Coldplay- Clocks

- - - - - - - - - - - - - - - - - - 

פרק רביעי: משפחה וחברים

התיישבנו, אני וקייסי, על רצפת העץ בסטודיו לריקוד, מראות ענק כיסו את הקירות, ורקדניות דקיקות בחצאיות טוטו קטנטנות התיישבו סביבנו. היו גם מספר בנים, אך לא מספר גדול. דקה לאחר מכן נכנס אל הסטודיו גבר גבוה בבגדים צמודים ושיער מלא ג'ל.

"קלוד?" שאלתי את קייסי.

"קלוד." היא אישרה.

"ברוכים הבאים תלמידיי היקרים, אני מקווה שניצלתם את חופשת הסמסטר שלכם מכיוון שמרגע זה עליכם להיות שקועים אך ורק בריקוד, ולא בשום דבר אחר." החל לומר קלוד, היה לו קול מעט צפצפני אך הוא הרים את ראשו וניפח את חזהו, מה שנתן תחושה של ביטחון עצמי גבוה ואגו מנופח.

"אני מבקשת את תשומת לבם של כל תלמידי בית הספר לאומנויות על- שם דייויד לורנס." נשמע לפתע קול סמכותי שבקע מהרמקולים שהוצבו  ברחבי הסטודיו, ואני משערת לעצמי שבכל רחבי בית הספר, דבר שגרם למר קלוד לעקם את פרצופו. "כפי שכולכם כבר יודעים, לאחר חזרתכם מחופשת הסמסטר אנו חוגגים את תחילתו של הסמסטר השני בנשף מיוחד שאתם, התלמידים, מארגנים." המשיכה האישה להסביר, "קבוצה של תלמידי השכבה העליונה מארגנים את הנשף, כל מי שירצה להצטרף לוועדה המארגנת מוזמן לגשת ללוח המודעות שבלובי הכניסה ולהירשם. הנשף יערך בסוף השבוע, ביום חמישי, אני מקווה לראות את כולכם שם, המשך יום נעים." וסיום ההסבר.

"אוקי, שמעתם את המנהלת שלכם." אמר קלוד והניף את ידיו ללא כל סיבה, "עכשיו לקום ולהתחיל חימום, קדימה." ותוך מספר שניות כל התלמידים הסתדרו בשלוש שורות מסודרות מול המראה.

המשך השיעור היה ארוך, קשה ומייאש, כשנגמר השיעור מצאתי את עצמי חסרת כל יכולת פיזית, זרוקה על רצפת הסטודיו ומסרבת לקום.

"זה היה שיעור קצר, יהיו ימים שבהם השעות שבהן את לומדת צילום והשעות שבהן את לומדת  ריקוד יתחלפו ובימים האלו תהיה לנו חזרה של שלוש שעות, ולא של שעה וחצי." גיחכה קייסי, "מה תעשי אז?" היא הביטה בי והניחה את ידיה על מותניה.

"את מה שאני עושה עכשיו." מלמלתי ועצמתי את עיניי.

"מארי, יש לך שעה וחצי בשביל מקלחת קרה, תנומה קצרה ואז- ארוחת ערב." אמרה קייסי ולפני שהספיקה להמשיך הוספתי כמה מילים בשקט, "ואז, תנומה ארוכה." אמרתי.

"כן, גם זה." היא צחקה, "בואי, אין דבר מהנה יותר מהמקלחת שאחרי האימון." אמרה קייסי והשיטה לי את ידה.

"צדקת." אמרתי לקייסי כשיצאתי מהאמבטיה, "אני מרגישה כמו חדשה." נאנחתי.

"בזמן שאת התחדשת לך אני הזדקנתי בחמישים שנה." זרקה אוליביה, שישבה על מיטתה, "את לא לבד, בפעם הבאה תתקלחי מהר יותר, טוב מותק?" היא הביטה בי בשחצנות ונכנסה אל חדר האמבטיה.

"טוב, מותק?" קייסי חיקתה אותה ועיקמה את פרצופה.

צחקתי, "הֵיי, הבטחת לי הסבר היום בבוקר." נזכרתי.

"הסבר על מה?" שאלה קייסי.

"על הסיבה שבגללה את לא מחבבת את אוליביה, בכלל." עניתי.

"אה, זה." היא מלמלה, "היא ומייקל היו ביחד במשך תקופה מסוימת." אמרה קייסי.
"מה הסיפור ביניכם?" שאלתי, "בינך לבין מייקל?" הוספתי.

"לא יודעת, הוא תמיד ניסה להתחיל איתי, ולוקאס תמיד מנע מאיתנו להתקדם לשלב כלשהו." סיפרה קייסי, "עד שבקיץ האחרון, כשלוקאס לא היה בסביבה, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי." היא אמרה.

"מי?" שאלתי, מבולבלת.

"מייקל." נאנחה קייסי, "ומאז אנחנו מתחמקים מלוקאס בשביל לראות אחד את השנייה." היא אמרה.

"חצי שנה? למה שלא תגידו לו?" שאלתי, "אחרי הכול, הוא לא אבא שלך, אם זה לא מוצא-חן בעיניו, שיתמודד." אמרתי.

"בדיוק, זה בדיוק מה שאמרתי למייקל." אמרה קייסי, "אבל הם חברים כל-כך טובים, הם כמו אחים, ולפי דבריו של מייקל- הוא לא יכול לעשות לו את זה." היא המשיכה.

"אה, אני מבינה..." נאנחתי, "אני חושבת שאם הוא באמת אוהב אותך הוא יהיה מוכן להתמודד עם כל דבר, בשביל שתהיו יחד." אמרתי, "אני לא אומרת שהוא לא באמת אוהב אותך, אני הרי לא יודעת איך הוא מרגיש, אבל..." עצרתי את עצמי.

"אבל מה?" שאלה קייסי.

"כלום, זה לא משנה, אני סתם אומרת שטויות, אחרי הכול- מה אני מבינה בנושא?" מלמלתי.

"מה זאת אומרת?" היא שאלה, הבטתי בה במבט תמים, "אף-פעם?" הופתעה קייסי.

"לא היה לי מישהו כזה, כמו שלך יש את מייקל." אמרתי.

"את כל-כך חמודה, וקצת מיושנת." צחקה קייסי, "את כמו הנסיכה שמחכה לנסיך שלה, שיגיע על הסוס הלבן וילמד אותה מהי אהבה אמיתית." אמרה קייסי בדרמטיות.

"נסיכות אמורות להיות בלונדיניות." אמרתי.

"אז את נסיכה מיוחדת." היא חייכה אליי ושתינו פרצנו בצחוק מיד לאחר מכן.    

"מבדר." זרקה לעברנו אוליביה כשיצאה מהאמבטיה, "כל דבר אידיוטי וחסר חשיבות שאתן צוחקות בגללו, תדברו עליו בחוץ." היא אמרה.

"בשמחה." אמרה קייסי, "בואי, מארי, יש לנו ארוחת ערב להגיע אליה." היא הוסיפה, "אה, ואוליב? את יכולה להישאר בחדר, בדרך-כלל מביאים לחיות את הארוחה הישר אל הכלוב." אמרה קייסי וחייכה לעברה חיוך ציני.

גם אחרי שיצאנו מהחדר וסגרנו אחרינו את הדלת, יכולנו לשמוע את הקללות שזרקה אוליביה בחלל החדר. קייסי חייכה לעצמה חיוך מרוצה והחלה ללכת לעבר היציאה מבניין המגורים שלנו.

אני, שעוד הייתי די מופתעת מהמחזה שראיתי מספר שניות לפני כן, נעמדתי במקומי וניסיתי לעכל הכול, 'איך השתיים האלו גרו באותו החדר עד עכשיו?' שאלתי את עצמי.

"מארי?" נעמדה מולי קייסי, שחזרה לאחר ששמה לב שאני לא לידה.

"כן?" שאלתי והפניתי את מבטי אליה באיטיות.

"את לא רעבה?" היא שאלה.

"גוועת ברעב..." התעוררתי, וחייכתי חיוך קטן.

"אז בואי, לפני שיישארו לנו רק השאריות." אמרה קייסי.

למחרת-  יום שלישי, יומיים לפני הנשף

"איזה יום ארוך, אלוהים!" מלמלה קייסי ונשכבה על מיטתה, "חשבתי שהוא לא ייגמר בחיים." היא הוסיפה.

"אני דווקא נהניתי היום." חייכתי וישבתי על מיטתי.

"כן, כי זה בסך הכול היום השני שלך פה." אמרה קייסי, "ככל שמתרגלים ללוח הזמנים בלורנס, כך קשה יותר לעמוד בו." היא המשיכה.

"אם את אומרת..." הבטתי בה.

"אה, יש לי עוד משהו לומר לך." היא קמה ממיטתה, הבטתי בה במבט שואל, "שמעת שהיום, מחר וביום חמישי יש לנו אישור יציאה למשך כל אחר-הצהריים?" היא שאלה.

"כן, אמרו לנו את זה היום בכיתה." עניתי, "למה? שאלתי.

"כי שלושת הימים האלו נועדו להכנות לקראת הנשף, כל יום בשעה חמש יצאו מפה הסעות שייקחו אותנו למרכז העיר, אז אני מקווה שיש לך כסף." היא אמרה בהתרגשות.

"יש לי, אבל אני לא מבינה מה הסיפור עם הנשף הזה, זה בסך-הכול אירוע של בית הספר, אפשר ללבוש כל דבר שיש בארון." אמרתי.

"נכון, אבל לא תמיד יש לנו אישורי יציאה ובנוסף לזה, בלורנס אין דבר כזה בסך-הכול אירוע של בית הספר, כל דבר כאן נעשה בגדול." אמרה קייסי.

"בגלל זה מתחילים לארגן את הנשף כמה ימים לפני?" שאלתי במעט זלזול.

"לא, מתחילים לארגן אותו בחופשת הסמסטר אבל ארבעה ימים לפני מודיעים לכל בית הספר כדי שאלו שרוצים לעזור יצטרפו לוועדה, הם לא באמת עוזרים בארגון הנשף, אלא בהכנת האולם." הסבירה קייסי.

"אה..." פלטתי.

"אז היום, אנחנו נוסעות למרכז העיר כדי למצוא לך משהו ללבוש, משהו שיגרום לכולם לשים לב שלא סתם עוד מישהי חדשה הגיעה ללורנס." אמרה קייסי בחיוך והתיישבה לידי. הבטתי בה ופרצתי בצחוק.

"את באמת חייבת טיפול." מלמלתי וקייסי רק חייכה את החיוך הקבוע שלה, "אז מתי אנחנו צריכות לצאת?" שאלתי.

"עוד חצי שעה." ענתה קייסי, אחרי הצצה מהירה בשעון היד שלה, "אנחנו צריכות להחליף בגדים, קדימה, קומי." אמרה קייסי.

"מה רע בתלבושת?" שאלתי.

"את לא יכולה לצאת למרכז העיר בתלבושת בית הספר." נאנחה קייסי והניחה את ידיה על מותניה.

"למה לא?" שאלתי.

"אוי, מארי." היא נאנחה שוב והביטה בי ארוכות, "בואי, נראה מה יש לך בארון." אמרה קייסי.

צלצול הנייד הפריע לקייסי במעשיה, "זה שלך, את לא עונה?" שאלה קייסי.

"כן, בטח." מלמלתי בחוסר רצון.

-          "הלו?" שאלה כשעניתי לשיחה.

-          "מאריבל, למה את לא עונה אף-פעם? בשביל מה יש לך טלפון נייד?" שמעתי את קולה של אימי.

-          "לא יכולתי לענות, לא היה לי זמן." עניתי, בעודי יוצאת מהחדר.

-          "לא היה לך זמן לאמא שלך? שוב?" היא שאלה בכעס, "לא הייתה לך אפילו דקה אחת פנויה שבה יכולת להתקשר אליי?" היא המשיכה.

-          "טוב, מה רצית?" שאלתי בחוסר סבלנות.

-          "מה רציתי? אני אמא שלך, את לא תדברי אליי ככה." היא הרימה את קולה, לפתע שמעתי מועקה מסוימת בקולה.

-          "קרה משהו?" שאלתי.

-          "זה סבא שלך, הוא חטף התקף לב והוא נמצא כרגע בבית החולים." היא אמרה.

-          "מה?" מלמלתי, "אבל הוא היה בסדר כל הזמן הזה, הוא היה בריא כמו שור." אמרתי.

-          "הזמן עושה את שלו." מלמלה אמא מצידו השני של הקו.

-          "אני רוצה ללכת לבקר אותו בבית-החולים." אמרתי.

-          "אני לא חושבת שזה כדאי, מאריבל." היא אמרה, "הוא לא נראה טוב, מוטב שלא תראי אותו במצב שבו הוא נמצא כרגע." המשיכה אמא.

-          "לא, אני רוצה לראות אותו." אמרתי בהחלטיות.

-          "את כזאת עקשנית..." מלמלה אימי.

-          "אני אהיה במרכז העיר במשך אחר-הצהריים, תתקשרי אליי כשתוכלי לבוא לאסוף אותי ונלך יחד אל בית-החולים." אמרתי.

-          "אבל מארי..." נאנחה אימי.

-          "אני חייבת ללכת, ביי." אמרתי במהירות וניתקתי את השיחה.

נכנסתי חזרה אל החדר, והופתעתי לגלות שבדקות האחרונות ראשה של קייסי לא יצא מארון הבגדים שלי. רק לאחר ששמה לב כי חזרתי אל החדר, היא הניחה את ידיה על מותניה, נאנחה בייאוש והביטה בי.

"מארי, חמודה, את כבר בת שש-עשרה." אמרה קייסי.

"האמת היא שרק בעוד מספר חודשים אני אהיה ב-" התחלתי לומר...

"את לומדת בתיכון, במרחק של סמסטר אחד מכיתה יא'." קטעה אותי קייסי, "והמלתחה שלך מלאה בג'ינסים רחבים ולא מחמיאים, ובחולצות פשוטות וישנות." המשיכה קייסי בנאום המרתק, "הגיע הזמן לשינוי, את צריכה משהו שונה, בגדים אחרים, כאלו שידגישו את מה שיש לך, ויש מה להדגיש- תאמיני לי." היא אמרה והעלתה בי חיוך קטן.