אוקע, אני לא יודעת בדיוק איך להתחיל את זה.. אז אני אספר פשוט מה עבר עליי אתמול.
מקווה שתפנימו שטרמפים זה פשוט מפחיד.
אף פעם אי אפשר לדעת איך זה באמת ייגמר.
אתמול סיימתי את בצפר ממש מוקדם..
באתי רק לשעתיים והלכתי הביתה.
מכיוון שלא היה מי שייקח אותי,
לקחתי אוטובוס לתחנה מרכזית בלוד.
ראיתי שעל האוטובוס יש עוד שני ילדים מהבצפר שלי, אז חשבתי שאני ארד איתם בתחנה מרכזית,
אבל לא בדיוק שמתי לב וירדתי תחנה אחת אחרי.
חשבתי לעצמי שאני פשוט אחזור אחורה ברגל,
עד שאני אראה אוטובוסים או איזור מוכר.
הגעתי למקום שבחיים לא ראיתי.
היו שם אנשים, אז שאלתי איך אני מגיעה לתחנה מרכזית ברגל,
אחד מהם אמר לי שהוא עוד שניה נוסע לכיוון ואם בא לי לחכות כמה ד'ק, הוא ייקח אותי.
אמרתי לו שלא, שאני אסתדר,
הוא הסביר לי איך ללכת, והמשכתי בדרכי..
הגעתי לאן שהוא אמר לי (פחות או יותר),
אבל לא ידעתי אם אני אמורה להמשיך ימינה או שמאלה..
למזלי עבר שם איזה סבא חמוד,
אז שאלתי אותו
והוא הלך איתי עד לתחנת אוטובוס שעובר שם האוטובוס שאני צריכה..
חיכיתי שם די הרבה זמן, והאוטובוס פשוט לא בא..
שאלתי מישו שהיה באוטו איך אני מגיעה לתחנה מרכזית,
הוא הסביר לי,
ואז אמר שאני יכולה לעלות איתו כי אני נראית לו ממש מבוהלת.
באמת הייתי מבוהלת..
חשבתי שאם הוא יודע שאני מבוהלת, ורואים את זה עליי הוא באמת ייקח אותי לשם.
עליתי.
פתחתי את העטיפה של הסוכריה שלילוש קנתה לי בבוקר, כדי להירגע קצת..
הוא שאל אותי כל מיני שאלות מוזרות,
בת כמה את?
17, עניתי לו.
ולמה את לא בבצפר? יש הרבה טיפוסים שיכולים לעשות לך כל מיני דברים.
אל תעלי על טרמפים. הוא אמר לי.
אמרתי לו שסיימתי ללמוד ממש מוקדם.. ושרציתי להגיע הביתה.
הוא שאל אם אני חדשה באיזור כי אני לא נראית לו אחת שיודעת לאן היא בדיוק הולכת,
עניתי לו ואמרתי שכן, אני חדשה בלוד.
הוא שאל מאיפה אני בלוד,
עניתי לו.
ואז הוא אמר, יודעת מה? אני אקח אותך עד הבית, רק בשבילך.
אמרתי לו שזה בסדר, ושאני אסתדר בתחנה מרכזית.
אבל הוא הסתכל עליי, חייך והמשיך לנסוע.
הייתי בלחץ כמו שלא הייתי בחיים שלי.
החזקתי את הסוכריה ביד.
ניסיתי לראות אם הוא לוקח אותי באמת הבייתה, אז חיפשתי איזורים מוכרים.
הוא אמר שאני ילדה ממש יפה ושאני צריכה לשמור על עצמי ולא לעלות לטרמפים.
חשבתי לעצמי שעכשיו זה כבר די מאוחר.. אני באוטו ואני לא יכולה ככה סתם לרדת.
נשארתי אדישה אליו מתוך לחץ. (ולא רק מתוך לחץ)
זה בסדר חמודה, את יכולה להמשיך למצוץ את הסוכריה,
הוא אמר.
לא רציתי, אמרתי לו שהיא לא טעימה ואני אזרוק אותה עוד מעט.
הוא אמר שאני צריכה להשתלב בלוד, ושאל אם אני רוצה לעשות איתו סיבוב.
אמרתי לו שלא, יש לי הרבה שיעורים לעשות ואני גם עייפה.
הוא אמר שזה בסדר, ושהוא בחן אותי.
לא רציתי לשאול למה הוא מתכוון, כי פחדתי שאם אני אשאל הוא יענה משו, והשד יודע מה יכול לקרות.
כל הנסיעה הוא הסתכל עליי, השפיל את המבט וחייך.
הגענו לגני יער, אמרתי לו שזה בסדר ומפה אני כבר אסתדר ושאני יכולה ללכת ברגל.
הוא אמר לי בסדר, אני אוריד אותך עוד מעט.
התעקשתי ואמרתי לו שזה בסדר, זה איזור שאני מכירה ואני יודעת לאן ללכת.
הוא הוריד אותי (סופסוף)
המשכתי ללכת הביתה
והוא עקב אחרי עם האוטו במשך כמה זמן.
הסתובבתי, לראות מה הוא רוצה.
הוא הסתכל עליי, חייך ועשה פרסה.
זה היה מוזר, מפחיד ומלחיץ!
אני בחיים לא עולה על טרמפים יותר.
נשבעת.
באמת באמת באמת - ת י ז ה ר ו !
עדיף לשלם 19363037 שקל למונית, לדעת שאת בטוחה ושתגיעי הביתה,
מאשר לעלות לטרמפ ושלא תדעי איך זה יכול להיגמר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
'דרי
