ביום למחרת שוב ניסיתי להתקשר לקובי כמה פעמים, אבל הוא שוב לא ענה. שלחתי לו אס.אמ.אס קצר שאמר,"תתקשר אלי",
וזהו. לא חשבתי עליו יותר. התקשרתי במקום זה אל תמי.
"הלו?" תמי ענתה.
"היי," אמרתי. "הערתי אותך?" שאלתי והסתכלתי על השעון- השעה הייתה 11 בבוקר.
"כן, אבל לא נורא," תמי אמרה. "בכל מקרה הייתי צריכה לקום."
"אה, יופי."
"את באה לפה עכשיו, כן?"
"כן, כמו שסיכמנו אתמול."
"טוב. אז אני אתרגן- נראה אותך עוד רבע שעה?"
"אין בעיה. נתראה!" אמרתי, וסגרתי את הטלפון. מהר התלבשתי: חולצה קצרה ולבנה עם הדפס כחול, ג'ינס כהה וסווצ'רט שחור.
אספתי את השיער החום שלי בקוקו גבוהה ויצאתי. כשהגעתי לבית של תמי, כעבור 10 דקות, עליתי במדרגות לקומה 4 ושוב,
בלי לדפוק בדלת, תמי פתחה לי אותה. הפעם היא התיישבה על הספה ואני באתי לשבת לידה, אבל במקום זה שמתי מים
בקומקום, ואז התיישבתי לידה.
"מה את רוצה לעשות עכשיו?" היא שאלה.
"בקשר לסבא שלי?" שאלתי והיא הנהנה. "אני באמת לא יודעת. יש לך רעיונות?"
"הדבר היחיד שיכול לעזור לנו עכשיו זה לדבר עם שמחה," תמי אמרה. "אבל כבר ניסינו..."
"לדעתי אנחנו צריכות לנסות בדרך שונה," אמרתי.
"חוזרים ללתקוף אותה כשהיא לא מוכנה?" תמי שאלה בהתרגשות, ואני צחקתי.
"לא, לא חוזרים לזה," אמרתי. "אנחנו צריכות לתת לה לראות שאנחנו לא כל כך נוראות ושאפשר לסמוך עלינו."
"איך אנחנו עומדות לעשות את זה?" תמי שאלה בבלבול.
"זה אני לא יודעת."
שתינו חשבנו דקות אחדות.
"ניסינו בטלפון," תמי אמרה חצי לעצמה. "הלכנו אליה הביתה, היינו בחנות... החנות!"
"מה? יש לך רעיון?" שאלתי.
"אנחנו צריכות לקנות אצלה בחנות קצת, כדי להראות לה שאנחנו יכולות להיות גם לקוחות."
"אבל הכל שם וורוד!" אמרתי בגועל.
"כן," תמי אמרה. "וזו דרך ענקית להתחיל."



פרק קצר, יחסית לקודם.
אני אחזור לדרך הרגילה- שבה כמות העדכונים תלויה רק בכם (: